מספר פריט : 4817

תרומה

מספר פריט : 4817

עמיתי נשמה יתרה,

החופשה מגיעה לקיצה… ורובנו (אם לא כולנו) מאוד שמחים שכך הם פני הדברים.

וכל כך למה? קודם כל, כי התגעגענו. אבל שנית, משום שהפרשה השבוע היא קו פרשת מים (תרתי משמע)! אנו על ספו של מדרון חלקלק, והסכנה גדולה. היא אולי תמרור האזהרה החשוב ביותר למי שמתיימר לחנך לחיי רוח!

כבר ספר וחצי (בראשית וחצי שמות) מחנכים אותנו לאלוהות אמורפית חובקת כל, נוכחת בכל, מכוונת כל.

לפתע פתאום, השבוע, אומרים לנו שהאלוהות זקוקה למשכן!

מה רע היה לה במרחבי האין סוף?

אם היא זקוקה למשכן, הרי שהיא כבר לא חובקת כל, וגם לא נוכחת בכל. מעתה היא רק מכוונת כל, ממכון שבתה בבית האסורים שלה, במשכן,

כך האלוהות צמצמה את נוכחותה בעולם.

איך קרה הכיווץ הנורא הזה?

איך הפכנו מנוודים חופשיים, שעוזבים את המוכר והידוע, ויוצאים בעקבות אבותינו ואמותינו לפגוש את אלוהים במרחבי הזמן והמקום, לחבורה של נדל"ניסטים בורגנית?

האם אברהם היה מסכים לקבל את ההתפתחות הזו? הדבר הקבוע היחידי בחייו היה הנדודים. רק נדל"ן אחד הוא רכש: את מערת הקבורה לו ולאשתו. האם החיבור בין הנדל"ן העברי הראשון ואחוזת קבר למתים הוא מקרי?

אולי פשוט התעייפנו מהמסע, התייאשנו מהאינסוף. אולי בסופו של דבר כך נופלים כל הגיבורים.

זוכרים איך היינו, עת השתחררנו מהצבא וטסנו לטיול הגדול, וחווינו לראשונה את העולם בכל אינסופיותו המופלאה, והרגשנו איך רוח החירות הגדולה מפיחה חיות מחייה בגופנו, וידענו אז שבאמת, באמת, אלוהים נמצא בכל מקום… ואיך נשמע לו לפתע קול סמכותי שקרא לנו לחזור. ואיך חזרנו… בדיוק בזמן לקורס הפסיכומטרי, שתואם בדיוק בזמן להרשמה לתואר, בדיוק בזמן להתחיל את הלימודים, שבעזרתם מצאנו עבודה, ומצאנו אישה, התחתנו, לקחנו משכנתא, הולדנו ילד, והתיישבנו לנו לבטח בועד ההורים של בית הספר…

צריך להישמר. תהליך הקבעון חמקמק! בשלב ראשון זה רק משכן, והוא עדיין נייד. הוא עדיין צעיר, בדיוק כמונו… כשענן השכינה יעלה מקרבו, העם כלו יקפל בהתלהבות את אוהליו וימשיך במסע, וייסע בעקבות הענן עד שהענן יחליט שהגיע העת לחנות לזמן מה. אבל כבר בספר שמואל, דוד המלך יבקש רשות מנתן הנביא להעביר את ארון הברית מהאוהל הנייד למשכן של קבע. לא נעים לו, הוא יאמר, שהוא, מלך בשר ודם, חי לו בארמון, בעוד ה', מלך מלכי המלכים, ממשיך להתנייד לו באוהל פשוט. כנראה שגם דוד הזדקן. אבל אלוהים לעולם אינו מזדקן! נתן יאמר לו בהתרגשות: בודאי! רעיון נפלא! איך לא חשבו עליו קודם… אבל בחלום הלילה הקדוש ברוך הוא יתגלה וינזוף בנתן. הוא יאמר לו שהזמן עוד לא הבשיל לכך.

אבל יבוא יום, ואפילו אלוהים כבר לא יצליח לעצור את התהליך…

האם זו דרכו של עולם? שהגוף שלנו, משכן נשמתנו, שהתחיל רך, נייד, צעיר ונמרץ, ילך ויתקבע ויסתייד עם השנים. ובסוף, כמו המשכן הנייד והמקדש הנייח, הוא ישוב ויתפרק לחלקיקי אדמה, מולקולות ואטומים, וענן הכבוד, נשמתנו הנצחית, תשוב לה אל מרחבי האינסוף, שממנה היא באה ואליה היא תמיד חוזרת.

הנה עם יוצא ממצרים. שם הוא בנה פירמידות לתפארת. פירמידות הן הרי קבר ענק! בתוכן ניסו הפרעונים להבטיח לגופם האנושי, האדמתי, חיי נצח. זו משמעותו העמוקה של אקט החניטה. חניטה היא הקיבעון האולטימטיבי. היא תמצית האלילות. משם הרי יצאנו!!! אז מה פתאום משכן???

לכן, פאזה חדשה בחיינו נפתחת השבוע. יש בה הבטחה גדולה. אבל טמונה בה גם סכנת נפשות: סכנת הקיבעון!

ובכל זאת… הרי האדם זקוק לבית, להגנה, ולעוגן בעולם. לא במקרה, המשכנתא שלנו תהיה ההוצאה הגדולה ביותר שאי פעם נוציא בחיינו.

והנה, במשפט מופלא ונצחי הפרשה טומנת את סוד האיזון הגדול, את האפשרות להינצל מהקיבעון:

שמות כה: א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי… ח וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

הנה היא הנוסחה:

המשכן, המטפורה לקיומנו הפיזי בעולם, הוא אקט של תרומה, של רצון חופשי, של נדיבות הלב.

חיו את חייכם בנדיבות לב, אומר לנו הבורא.

חיו בתודעה של חירות מכפייה, מעבדות, ממצרים.

והחשוב מכל: זכרו! מטרת כל המפעל האדיר הזה, שנקרא בית, משכן, חיי חומר, הוא אחד ויחיד: "ושכנתי בתוכם", בתוככם.

חיו את חיי החומר שלכם באופן כזה שאשכון, לא במבנים שתקימו, אלא בתוככם.

לא לי אתם מקימים בית, אלא לכם.

אני לא זקוק לבית, אתם זקוקים לבית, כדי לדעת אותי, לדעת שאני שוכן בתוככם.

חוה אלברשטיין, בעזרת ג'ורג' מוסטקי ויורם טהר לב, שרה את זה כך:

את חירותי
שמרתי לי אותך
כמו כוכב בסער
את חירותי
עזרת לי לעמוד
בכל כאב וצער.

ולצעוד בדרכי גורלי
עד תבוא גם עליי השלכת
ולרקום חלומות על קרני הלבנה
וללכת ללכת

את חירותי
למען רצונך
את שבועותי הפרתי
את חירותי
לשמור בריתי איתך
את חולצתי מכרתי

סבלתי הרבה וכאבתי בלי די
רק למען אמון בי תתני
נטשתי ארצי וטובי ידידי
ושלך רק הנני.

את חירותי
הורית לי לוותר
על תפנוקים ונועם
את חירותי
לימדת את ליבי
גם בבדידות לשמוח.

את שלימדת אותי לחייך
למראה הרפתקה שחלפה לה
ללקק את פצעי במיסתור ולקום
וללכת לי הלאה

את חירותי
בלילה קר אחד
הפרתי את בריתנו
כך לבדי
ערקתי מהשביל
עליו פסענו שנינו.

בגדתי בך חירותי הטובה
אל הכלא פסעתי בצער
אל הכלא החם אשר שמו אהבה
נאספתי כמו נער
וסוהרת יפה בתנועה רחבה
נעלה את השער.

חברה, נתראה בעוד כמה ימים ונמשיך לבנות לנו משכן. משכן של אהבה. משכן דינאמי, חי, משכן לרוח החופשית.

שבת שלום,

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support