מספר פריט : 4661

שמיני

מספר פריט : 4661

עמיתים יקרים.

השבת הזו היא השבת שבין ים סוף לאושוויץ.

זו שבת של אש. של אש זרה!

אש זרה. מסתבר שיש דבר כזה. אם חשבנו שאש זה אש זה אש, באה פרשת שמיני והפטרת שמיני ומבדילה בין אש אלוהית לאש אחרת, אש זרה.

אחרי שבעה ימים של הכנות (הנקראים, כמה יפה, "ימי מילואים"!), הכוללים הקרבת קורבנות והיטהרות, אהרון, הכהן הגדול הראשון, וארבעת בניו הכוהנים, נערכים לחנוכה של המשכן במדבר. זה קורה, כמה יפה, ביום השמיני, יום הברית, יום האינסוף!

אבל השמחה הגדולה הופכת מהר מאוד לאסון: שני בניו של אהרון נשרפים למוות.

ים של פרשנות נכתב על הסיפור הקשה הזה. דור דור ודורשיו, דור דור והאש שלו. דור דור והחיפוש הרוחני שלו.

הנה היא האש הראשונה, האש השמימית, האש האלוהית:

ויקרא ט, כב וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת (קורבנות) הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. כג וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה אֶל-כָּל-הָעָם. כד וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם.

והנה האש השנייה, האש הזרה, שבאה מלמטה, ומיד אחריה שוב האש הראשונה, האש האלוהית:

ויקרא י, א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה.

אש זרה, אשר לא צוה אותם… מהי אש זרה? אש שלא ציוה אותה ה'? ואיך יודעים את ההבדל?

אני חושב שאנחנו יודעים את ההבדל. אינטואיבית אנחנו יודעים! אבל באותו רגע, ברגע שאנחנו מביאים אש זרה, ברגע ההתלהטות, ההתלהבות, גם אש זרה מרגישה לנו מאוד נכונה, מאוד מדויקת, כאילו הגיעה מלמעלה. וזו הבעיה, כי ההבדל כל כך חמקמק. ואולי בעצם זו בכלל אותה אש, ובאמת יש רק אש אחת, אין שתיים, ההבדל הוא רק מהיכן היא מגיעה ומה מטרתה.

השבת מתקרבת  וכדאי שאגש ישר לפואנטה.

ליבי ליבי עם נדב ואביהו. הם חשבו שהכהן מביא את האש בעצמו. מביא אותה מתוכו.

כמו נדב ואביהו, רובנו מביאים אש זרה רוב הזמן. אבל בגלל זה איננו כוהנים. או ליתר דיוק, היינו יכולים להיות כוהנים אם היינו מפנים מקום לאש אחרת. אבל אנחנו לא בשלים עדיין, או שאולי אנחנו לא כל כך רוצים.

בדחילו ורחימו, אני רוצה להציע שאש זרה, היא אש ה"אני". האש שבאה מתוכנו (לא דרכינו, אלא מתוכנו!).

זו האש של דור הפלגה (אבותינו שבנו את מגדל בבל), שרק רצו להגיע רחוק, "לעשות לעצמם שם" (ואנחנו לא?). זו האש של קורח ועדתו, שרק רצו קצת יותר דמוקרטיה ובדרך גם נתח ממנעמי השלטון (ואנחנו לא?). זו האש של אבשלום, שבער במרד הנעורים (לא כל דור מורד בדור אבותיו? לא כך התפתחה האנושות?). זו האש של אמנון, שבער באש התאווה הרגעית (ואנחנו לא, לפעמים?). וזו האש של אדניה, שאחרי מות אבשלום ואמנון, שני אחיו הגדולים, היה הבא בתור לרשת את המלך הגוסס, והאמין, (בצדק, לא?) שהמלוכה מגיעה לו (למה לא? גם יואב בן צרויה ובני עלי הכוהנים האמינו שהוא המלך הלגיטימי הבא).

כשאני שב וקורא את כל הסיפורים הללו, בקלות רבה אני מזדהה עם גיבורי האש הללו. האש שלהם כל כך מוכרת, כל כך אנושית, כל כך עכשווית, שהיא כבר בכלל לא זרה לנו.

גם אנחנו מפריחים מגדלי יוקרה עצמית לאוויר.

אנחנו, עוד יותר מאבותינו שמנו את עצמנו במרכז. בל נטעה, זו לא אש של גאווה, זה פשיטא (פשוט מדי). זו אפילו לא אש של חשיבות עצמית בהכרח. ההפך של אש זרה אינה צניעות, כי גם צניעות גדולה יכולה בקלות להיות אש זרה, ואולי אפילו שורפת במיוחד!

ההפטרה השבת עוזרת לנו. אם הפרשה עוסקת באש הזרה שהביאו נדב ואביהו בחנוכת המשכן, הרי שההפטרה מספרת לנו על מותו של כהן אחר, עוזא, שניסה להציל את ארון הברית במסע הראשון שלו לביתו החדש בירושלים. גם שם, כביכול על לא עוול בכפיו, עם כוונות כל כך טובות, הוא שם לב שהארון עומד ליפול, והוא נזעק לייצב אותו. "כל הכבוד", בא לנו לצעוק אליו! אבל הוא לא שומע. הוא נופל קורבן בעת מילוי תפקידו ומת. בניסיון השני דוד המלך מביא את ארון הברית לירושלים, והוא מפזז ומרקד, כאחרון האספסוף. אשתו, מיכל בת שאול, תביט מהחלון ותגחך. אבל דוד בער באש גדולה. לא אש זרה, אלא אש אחרת, וכך הצליח הארון להגיע בשלום למשכנו החדש.

ביום ראשון בערב הכל יעמוד מלכת כשנתייחד עם זכר אחינו ואחיותינו שנשרפו באש הזרה שהציתו הנאצים באירופה. כמו אהרון, גם אנחנו נרכין ראש ונעמוד דום ("וידום אהרון", נאמר מיד לאחר שריפת שני בניו). הנאציזם הוא אולי האש הזרה בהתגלמותה. אש הגיהנום. זרה עד כדי כך, שעמה כבר איננו יכולים להזדהות כלל. היא לא דומה לשום דבר שאי פעם ראינו.

אבל יש אש אחרת. וביום ראשון ושני נתמקד דווקא באש האחרת שבערה באירופה ובצפון אפריקה. אש קטנה, אמנם. להבה נסתרת, אבל יפה. כל כך יפה, אלוהית ממש, שבזכותה העולם יפה. בזכותה העולם עדיין קיים:

ניצוצות של אנושיות ברגעיהם האחרונים של מורעבים בקרונות.

להבות של חמלה של חסידי אומות העולם שהיה להם רק מה להפסיד ממעשיהם.

בערה של לוחמים שנלחמו לא בשביל לחיות, כי לא היה סיכוי, אלא בשביל להזכיר לנו שיש אש אחרת!

אש חיים קטנה-גדולה של ניצולים שבשעות היום שיקמו את חייהם מהאפר של הבעירה, ובלילה זעקו מאימת הזיכרונות.

"אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות. אשרי הלהבה שבערה בסיתרי לבבות. אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד. אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות". (חנה סנש, כמובן).

מי ייתן, ונדע את האש האחרת. מי ייתן ונדע לפנות לה מקום בחיינו, וניתן לה להאיר באור חדש. מי ייתן ונלמד להיות לה לגפרור.

אשרי הגפרור.

שבת שלום,

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support