מספר פריט : 4650

שלח לך

מספר פריט : 4650

עמיתים וחברים יקרים,

פרשת "שלח לך". ספר במדבר, פרקים י"ג – ט"ו.

"שלח לך"… אוי… איזה תרגיל הוא עשה לנו!

אבל אנחנו אשמים. ברגע ששמענו את המילה הקטנה והכביכול תמימה, "לך", שהוא תמיד מוסיף כשהוא בוחן אותנו, היינו צריכים לדעת שזה תרגיל! אבל כהרגלינו בקודש, אנחנו לא שמנו לב. אנחנו אף פעם לא שמים לב לפרטים הקטנים, ודווקא בהם אנחנו נופלים.

הסיפור בקיצור הוא כזה: עם ישראל, אחרי שנה וקצת, מגיע לארץ כנען. זהו, המסע תם ונשלם… ושלא תבינו לא נכון, רוב הזמן ישבנו בתחנה אחת, למרגלות הר סיני. זה לא כאילו שאנחנו הולכים במדבר הצחיח כבר 14 חודשים. ממש לא!

ואז זה קורה: אלוהים כביכול אומר למשה (במדבר י"ג, ב) "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אֶחָד, אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ, כֹּל נָשִׂיא בָהֶם". או בעברית: שלח לך את טובי מנהיגיך, שירגלו בארץ שאני נותן(!) לבני ישראל, והביאו דיווח מהשטח, כי ממש בקרוב אנחנו נכנסים פנימה.

למה???

לא החלטת כבר שאתה נותן את הארץ לבני ישראל? אז למה לשלוח מרגלים? הרי לא ביקשת שנשלח מרגלים למדבר לפני שיצאנו ממצרים. לא ביקשת שנמנה קוראים שיקראו את הטיוטא של התורה לפני שנתת לנו אותה. לא ביקשת לשלוח גשש כסדי לפי אברהם, במסע שלו לאותה ארץ.

אז למה עכשיו???

התשובה נמצאת במילה הקטנה הזאת, "לך".

הרי בחיים אין באמת פרומו. אנחנו לא מקבלים דיווח מוקדם על מה שהולך לקרות לנו בהמשך המסע. כי אם היינו מקבלים הצצה מוקדמת לפני התרחשות רוב הפרקים בחיינו, היינו אומרים בדיוק את מה שאמרו עשרה מתוך שניים עשר המרגלים: "אין מצב!!! אנחנו שובתים!!!". למשל, האם היינו רוצים לדעת מתי והיכן נמות? ואם נדע שזה יהיה סרטן אלים וקשה, האם נחליט לא לצאת למסע הזה??? האם היינו רוצים לדעת איזה מחלות ומצוקות ומרורים מחכות לילדינו לפני שנביא אותם לעולם? ואם נדע מה מחכה להם (ואני לא מעז בכלל להציע אפשרויות, סתם אמונה פנימית נגד עין הרע… אתם יודעים, לא לתת לו רעיונות), האם לא היינו מביאים אותם לעולם?

"לך", כי אלוהים מבחינתו כבר החליט. הרי כתוב שהוא כבר הבטיח, וכעת הוא סוף סוף מקיים את הבטחתו לתת את הארץ לבני ישראל. אז למה לשלוח מרגלים?

תגידו בודאי – כדי לאסוף מידע על האויב, וכדי להתכונן טוב יותר למסע הכיבושים. אבל זה כמובן לא נכון, שהרי

אם הסוף ידוע מראש אז אין שום משמעות לאיסוף המידע.

"שלח לך", לך ולא ולי. כי לאלוהים זה ממש לא חשוב. מה, הוא לא יודע מה גודל הענבים בארץ? הוא לא יודע שהארץ מבוצרת?

בואו נזכור, שאנחנו לא עוסקים כאן בסיפור היסטורי, אלא באמת מטאפורית למצב האדם, או למסע האדם. ארץ כנען היא היעד במסע. היעד הזה נתון. שנים עשר מרגלים לא ישנו את המצב הנתון הזה. זה כתוב שחור על גבי לבן בטקסט. ולכן, כל המסע הזה נולד בחטא. הוא נכשל עוד לפני שהחל. משה היה צריך להגיד לאלוהים, "אין צורך. אנחנו מוותרים על זכות השימוע".

אין שום ערך לידיעת העתיד. לא משום שהגורל בלאו הכי קבוע מראש. בדיוק ההפך. הוא לא! ומכיוון שהוא לא קבוע מראש, אין באמת עתיד! העתיד הוא רק ההווה המתהווה.

הכשל החמור שהיה שם, היה האשליה שידיעה מוקדמת של העתיד חשובה. מכיוון שאין עתיד, אלא רק הווה מתהווה, אז גם אין מה לדעת.

בספר דברים (עוד שני ספרים מהיום…) יש לנו רמז עבה ביותר לכשל הזה:

דברים א: "… ו ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב-לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. ז פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל-כָּל-שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. ח רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת-הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶםכ וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד-הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. כא רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת-הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל-תִּירָא וְאַל-תֵּחָת. כב וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. כג וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט.

מדהים! בגרסה של ספר דברים לסיפור הזה, לא אלוהים יוזם את רעיון המרגלים. הבקשה הייתה של העם ומשה חשב שזהו רעיון טוב, ונענע לבקשה. אין כאן "שלח לך", אלא "נשלחה". המשך התיאור בספר דברים מדהים לא פחות, אבל נגיע לכך בעוד כמה שבועות, וכאמור, אנחנו לא מבקשים להציץ קדימה אל העתיד…

יש הרבה מאוד שאלות קשות העולות מהפער בין שני הסיפורים. אבל דבר אחד ברור, המילה "לך" בגרסה שלנו, משנה את כל הסיפור. הרצון לדעת מה יהיה מחר, מי ינצח ומי יפסיד, ובכלל, איך הסיפור ייגמר, הרצון הזה לדעת, גם אם זה רק במטרה כנה ותמימה להיערך טוב יותר, או סתם מתוך סקרנות לדעת מה מצפה לנו, הוא שורש החטא. כי עצם המחשבה שאפשר לדעת את העתיד ושאפשר באמת להיערך אליו, מסתמך על כך שיש דבר כזה עתיד, ושהעתיד ידוע. אם העתיד ידוע הרי שאין שום משמעות שהיא להווה.

עם, אשר שמו של אלוהיו הוא "הויה", שלא יופתע שהבנה כל כך מוטעית של המציאות תעבור בשקט…

לפגוש את ההווה, כנראה, זה הדבר היחיד שתורת ישראל מבקשת מאתנו: (שמות כ, א-ב) "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. אָנֹכִי הויה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי". זהו הדיבר הראשון. כל השאר זה פרשנות של הדיבר הראשון.

מי שאינו מוכן לפגוש את ההווה במלואו, סופו, כך מסתבר, שלא יירש ארץ, וימשיך לנדוד במדבר של חייו, בחיפוש אחר עתיד שלא יבוא.

שבת שלום, כאן ועכשיו.

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support