מספר פריט : 4396

ראש השנה

מספר פריט : 4396

חברים ועמיתים, מחוטבי העצים ועד לשואבי המים,
ראש השנה הוא אולי החג האוניברסאלי ביותר בלוח השנה. הוא לא חג יהודי למרות שרק יהודים חוגגים אותו. אנחנו לא מתכנסים לחגוג אירוע שקרה לנו, היהודים, אלא לנו, כל בני האדם. בראש השנה לא ניסו להשמיד אותנו ולא החריבו לנו כלום. לא הצילו אותנו ולא הוציאו אותנו. בראש השנה נבראנו!

יש לנו ארבע ראשי שנים בלוח השנה שלנו. שלושה נוגעים לאנושות כלה ואפילו לטבע ולחי, ורק אחד עוסק בנו (למרות שחלק גדול מהעולם אימץ דווקא אותו ולא את השלושה האחרים…). חוץ מהאחד בתשרי יש את ראש השנה לאילנות (ט"ו בשבט), ראש השנה לבהמות (א' באלול), וראש השנה ליציאת מצרים (פסח). האחרון הוא גם ראש השנה המקורי והראשוני, והוא גם היחיד שעוסק בנו ולא בעמים אחרים. בפסח הפכנו ממשפחה קטנה ומורעבת לעם, ויצאנו ממצרים כדי לקבל תורה ולמלא את ייעודנו בעולם. לכן פסח הוא ממש "שלנו".

מה בעצם אנחנו חוגגים בראש השנה? ומדוע דווקא הוא, האוניברסאלי מכולם?

באחד בתשרי, על פי מסורת חז"ל, נברא האדם (חז"ל אמנם חלוקים בשאלה, האם בראש השנה נברא העולם כלו, או "רק" האדם. כך או כך, בראש השנה אנחנו חוגגים את תחילת המסע המשותף). מזל טוב! יש לנו יום הולדת!

האם זה משנה – יהודי או אוניברסאלי?

מי, שעסוק בעיקר בבניית זהות יהודית מובחנת, ישמח לחגוג ולציין את כל מה שייחודי לנו ואת מה שמפריד ומייחד אותנו. מי שעבורו להיות יהודי זה בראש ובראשונה להיות אדם, ובעיקר להיות ראוי להיקרא "נברא בצלם", ישמח לחגוג את האנושיות שלו.

לא כל אדם הוא יהודי, וטוב שכך. אבל כל יהודי נקרא להיות אדם, וחייב שכך!

האופן שבו עם חוגג את חגיו מגלה לנו משהו עמוק על ערכיו של העם. החגים שלנו מספרים לנו מי אנחנו ואיך אנחנו תופסים את האדם באשר הוא – יהודי ושאינו יהודי. במובן הזה, גם הפן האוניברסאלי הוא מאוד יהודי.

אז מה מספר לנו ראש השנה עלינו? על הראש היהודי? על עולמו הפנימי של היהודי?

יש משהו משותף בין שני ראשי השנים המרכזיים שלנו. גם פסח וגם ראש השנה מספרים לנו על ערך החירות, חירות האדם. בפסח, כמובן, אנחנו חוגגים את החירות הלאומית שלנו. בראש השנה, לעומת זאת, אנחנו מעלים על נס את החירות האנושית, האישית. ראש השנה הוא חג הבחירות שלנו. הוא החג שמזכיר לנו שאיננו קורבנות של נסיבות. שבכל מצב נתון ישנו חופש בחירה.

כאמור, בראש השנה נברא האדם. ואת יום ההולדת שלנו אנחנו חוגגים ב… בית הדין! לא, זו לא בדיחה סדיסטית של משטר אפל. לראש השנה יש כמה שמות נרדפים: יום תרועה (שמו בתורה), "יום הרת עולם" (היום שבו נולד העולם), ובמחזורי התפילה הוא בעיקר נקרא "יום הדין".

על מה זומנו לבית המשפט של מעלה? ועוד ביום חגנו!?

זומנו לשוחח על הבחירות שלנו.

מי שאינו בן חורין לא רואה שופט. לכן קטינים אינם באים לפני שופט. אנחנו בני חורין, ולכן, פעם בשנה אנחנו מתבקשים לעשות חשבון נפש על בחירותנו.

ומה השופט שואל אותנו?

לעניות דעתי (ורק לעניות דעתי!), השופט העליון לא ישאל אותנו על הרגלי הכשרות והשבת שלנו. כשרות ושבת הם חשובים מאוד, אבל לא על זה אנו עומדים לדין.

רבים מכירים ומצטטים את אחת מהגרסאות של סיפורו של רבי זושא, שהיה על ערש דווי. הוא נתקף חרדה גדולה. חסידיו המופתעים שאלו אותו, מדוע זה הוא פוחד כל כך? והוא ענה שהוא חרד לקראת המפגש הקרב עם בוראו. החסידים נדהמו, שהרי רבי זושא היה צדיק גדול, כמו משה רבנו, כמו רבי עקיבא. לכן אני כל כך חרד! אמר להם. כל חיי רציתי להיות צדיק כמו משה רבנו, וחכם כמו רבי עקיבא. אבל אני כעת מבין, שכשאעמוד לפני שופט כל הארץ, הוא לא ישאל אותי אם הייתי כמו ההוא או כמו ההוא. משה רבנו אחד כבר היה לנו. גם רבי עקיבא אחד היה די והותר. מדוע, ישאל אותו השופט, לא היית זושא?

מי שיגיע בימי החג לבית הכנסת, במיוחד ביום השני של החג, ויעקב אחר הקריאה בתורה, ימצא בה מילה שחוזרת על עצמה שוב ושוב: "הנני".

"הנני" הינה תשובתו של אברהם, גם לאלוהים שקורא לו וגם לבנו שקורא לו. התשובה היא תמיד אותה התשובה – לאלהים ולאדם. למעשה, אברהם הוא הראשון בתורה שיודע לענות ללא היסוס: "הנני".

אני רוצה להציע, שאין תשובה ראויה מזו!

"הנני". זה האופן שבו האדם עומד בחייו, ניצב מול אתגרי היום יום – מהפקקים של הבוקר, ועד לתשישות של הלילה.

"הנני". סוף כל סוף ניתנה התשובה לשאלה הראשונה שהאדם נשאל, כשאכל מעץ הדעת ונפקחו עיניו: "איכה?". האדם המבוהל לא ידע לענות. הוא האשים את האישה, והיא את הנחש. אברהם הוא הראשון שעונה על השאלה. והתשובה שלו קצרה וקולעת. בעצם, אין קולעת ממנה: "הנני".

לכן אברהם הוא אבי האומה, ולכן ממנו מתחיל הסיפור.

"הנני". מזכיר לנו שאנחנו לא מתבקשים להשתנות! המחשבה שאנחנו צריכים להיות מישהו או משהו אחר, היא מזעזעת בעיני. ה"הנני" האברהמי הוא הראייה לכך. הוא לא אומר: "כן, כן, אני מבטיח להשתנות".

ובכל זאת, בראש השנה עסקינן. שנה הרי באה מהמילה שינוי! אז כן, אולי בכל זאת יש הזמנה לשינוי… אלא שהשינוי היחיד שהוא בר קיימא, הנו מידת ההתקרבות שלנו למי שהננו או, וגם זה קורה הרבה, מידת ההתרחקות שלנו והפחד שלנו מלהיות עצמנו. סוג של "רצוא ושוב", בין "הנני לאינני" (על ה"אינני" אכתוב בחג אחר, כי גם ל"אינני" יש חשיבות אדירה, ומי שעוקב אחרי מגמת הדרשות שאני שולח בודאי מבין לאן פני הדברים…).

להיות משה כבר לא נוכל. העמדה הזאת כבר תפוסה… נוכל להיות כמו משה. אבל למה להיות כמו מישהו אחר? יש כבר אחד כזה. הבורא ברא אינסוף ישויות בעולם. והוא רוצה אותם כמו שהם. שיהיו הם עצמם, ולא חיקוי של משהו או מישהו אחר. קוראים לזה זיוף. חיקוי.

על פי רוב, עם השנים אנחנו מתקרבים אל עצמנו, אל מי שהננו. זו מתנת ההתבגרות. אבל מסע חיינו אינו אחיד  ורציף. יש בהחלט תקופות, לפעמים שעות, לפעמים ימים, ולפעמים גם שנים, שבהם אנחנו מתרחקים – מעצמנו, מהקול הפנימי שלנו, מהציר המרכזי של חיינו.

ואז מגיע יום הדין. יום התרועה, תרועת השופר המעורר. יום הרת עולם, היום שבו הכל נברא מחדש וכחדש. וקול בראשיתי, קול בורא, עמום ומוכר, שואל אותנו: "איכה?"

הוא לא מתריס

הוא לא מאשים

הוא פשוט קורא לנו לשוב

לשוב אל עצמנו

אל מהותנו

אליו.

לכן ראש השנה מסיים את חודש הסליחות ופותח את עשרת ימי התשובה. תשובה, מלשון "לשוב", לשוב אל הווייתנו.

לשוב, כדי שנוכל לומר: "הנני".

לשנה טובה תכתבו ותחתמו!

לשנה טובה תשובו ותהיו!

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support