מספר פריט : 4394

ראה

מספר פריט : 4394

עמיתים יקרים שלום,

הדרשה הזאת מוקדשת לנישואיה של בתו של איתן עם בחיר ליבה, בשבוע הבא!
שיהיה במזל טוב. אנחנו חוזרים השבוע למוטיב הכל כך מוכר: ניצבות לפנינו תמיד ברכה וקללה.

דברים י"א: כו רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם  בְּרָכָה וּקְלָלָה.  כז אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.  כח וְהַקְּלָלָה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם  לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.  כט וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל.  ל הֲלֹא-הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה.  לא כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ.  לב וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

כבר הרחבתי בעבר בנושא הקללה (קללה, מלשון קל, במובן של הפחתה, של המעטה, של הקטנה).  ואכן, הר גריזים (הר הברכה) הינו הר ירוק, בעוד הר עיבל (ההר המקולל) שומם למדי. ההבדל בין שני ההרים היה כנראה מאוד בולט לעין, ומן הסתם המקומיים הושפעו עמוקות מהמראה המוזר הזה. הם בודאי הקימו מקדשים פגאניים – אחד לאליל הטוב, החיות והשפע, והשני, ממול, לאל הרוע והמוות.

אבל הרי זה כל כך פגאני! מה פתאום להמשיך ולקיים את המנהג הזה, במיוחד שמיד בהמשך הפרשה נאמר במפורש:
דברים יב, ב אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם  עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן.  ג וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא.

איך אפשר מצד אחד לומר, תהרסו את כל הסממנים הפגאנים שקדמו לכם, ומצד שני להמשיך ולהנציח אתוס אלילי שכזה?
לעניות דעתי, מסתתר כאן חידוש עברי מאוד גדול.

הפיצול בין אל טוב ורע הוא אחד מאבני היסוד של הפגאניזם. באלוהות העברית הם אחד. כי הכל אחד. הכל אחד כי הכל בא מאותו אל, מאותו מקור.

נשמע הגיוני, נכון? אבל זה ממש לא!

אם חשבתם שרק הפגאנים הפרימיטיבים עבדו פנתיאון מכובד של אלילים, אליל לכל מטרה (פסלון קטן לשדה החיטה, אליל למטע הזיתים, דמותה של האלילה שופעת חזה כסגולה לפוריות, וכן הלאה), הרי שמזמן לא התבוננו במראה. גם אנחנו חיים בחינניות רבה ובסבל גדול את הפיצול הזה.

לרובנו הרי ברור שיש בעולמנו טוב ויש רע. ועוד יותר ברור לנו ש… הטוב הוא טוב והרע הוא רע…! אנחנו מזועזעים מהרע ומתמוגגים מהטוב. פיצול!

תגידו, נו ברור! הרי צריך לחנך לאבחנה בין טוב ובין רע. זה מפעל החינוך המרכזי שלנו.

אלא שבבריאת העולם נאמר בסופו של כל יום "וירא אלוהים כי טוב", ובסוף הבריאה נאמר אפילו "טוב מאוד".

אז מהיכן הרע???

את הרע פגשנו (כמעט) לראשונה הרבה יותר מאוחר, בסוף פרשת בראשית (בראשית ו, ה וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם.  ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ), ועוד יותר בפרשת נח (בראשית ט, כא …וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי).

מהנאמר לעיל מתקבל הרושם שהבריאה האלוהית היא כל כלה טובה, אבל האדם הוא רע! אוי! זו מסקנה מאוד בעייתית. כי זו מסקנה שבבסיסה שוב יש פיצול. זה שם על האדם אחריות ואשמה קשים מנשוא. אבל חמור מכך: אלוהים הוא טוב, ולמרות שהוא ברא את האדם בצלמו ובדמותו, האלוהים הטוב בורא עולם טוב ובורא אדם, שהוא רע מנעוריו!

אז מה מקור הרע? האם האדם, שנברא בצלם ובדמות אלוהיו, הוא מקור הרע? או שהרע הוא מהבורא עצמו? ואם הרע הוא מהאל עצמו, אז… אלוהים לא באמת טוב כמו שסיפרו לנו?

אני חושב שהתשובה נמצאת בתחילת הפרשה ולכן גם בשמה:

"ראה"!

הטוב והרע הם בראייה.

בכלל, הפיצול, כל פיצול הוא בראייה.

ושוב, כמו תמיד, אנחנו חוזרים לרגע הראשון של התודעה האנושית… לראייה הראשונה ולפעם הראשונה בהחלט שנתקלנו ברע. לרגע הבלתי נשכח שבו נפקחו עיניהם של אדם וחוה. אז, ורק אז, הם גילו את נוכחות הטוב והרע, הם ראו שהם עירומים, הם התביישו, הם התחבאו, הם שיקרו… ובסופו של דבר גורשו מגן העדן האחדותי.

אלוהים הזהיר את האדם, אם תאכל מעץ הדעת טוב ורע תמות! אבל הנחש הערמומי שכנע את חוה שלא כך יהיה. רובנו קוראים את הסיפור ואומרים לעצמנו, צדק הנחש! הנה, הם אכלו מעץ הדעת ולא מתו. גם אנחנו, כמו אדם וחוה נפלנו בפח של הנחש. גם אנחנו עדיין חושבים כמו הנחש.
אבל הנחש טעה. כמו שאלוהים הבטיח, אדם וחוה גילו את המוות. המוות הוא הוא ראיית טוב ורע כשתי ישויות נפרדות. וכך נולדה האימה. כך נוצרה הבושה.

משה מזכיר לעם ישראל: בחרתם לפקוח את עיניכם ולראות. לכן אתם חיים בפיצול תודעתי. עובדי האלילים שקדמו לכם פיצלו את הטוב ואת הרע לאלילים שונים. אבל אתם דעו לכם, שהטוב והרע מגיעים מאותו מקור. כי אלוהיכם אחד הוא. אין טוב ואין רע שעומדים בנפרד זה מזה. הטוב והרע אחד הם!

יש ברכה ויש קללה. הברכה נראית כמו ההר הירוק כל ימות השנה. הקללה נראית כמו שממה. ככה זה נראה כששומעים למצוות האלוהים, וככה זה נראה כשלא. הבחירה בידיכם. היא תמיד בידיכם.

ואיך הסיפור ייגמר?
הוא ייגמר כשנצליח לראות שהטוב והרע הם אחד. כשהר גריזים והר עיבל ישובו ויהיו להר אחד. להר האלוהים.
ושוב, כמו בכל כך הרבה דרשות שנכתבו על המחשב הזה, אנו חוזרים אל המזמור האלמותי: מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים, לראות טוב.

שבת שלום,
אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support