מספר פריט : 4371

קרח

מספר פריט : 4371

עמיתים יקרים,

היה כיף גדול השבוע! מנדלות, ימימה, חינוך הווייתי, תורת הנבואה וההתחדשות של אבולעפיה!!! האוטו נסע חזרה הביתה על גלי ההשראה, לא היה צריך למלא דלק. כנראה הייתי ב- better place

פרשת קרח הינה פרשה פוליטית מאוד. בעיני האדם המודרני, הליברלי, הנאור (אנחנו?), היא מאוד מבלבלת. קרח קורא תיגר על המנהיגות התיאוקרטית של משה ואהרון. אם תרצו, זו המחאה החברתית-דמוקרטית הראשונה (או השנייה, אם אנו מחשיבים גם את המרד נגד פרעה ויציאת מצרים כמחאה חברתית גדולה).

הטענה הראשונה של קרח ועדתו היא: (במדבר ט"ז, ג) "רַב-לָכֶם (כלומר, לקחתם לכם הרבה מאוד, משה ואהרון!), כִּי (והרי) כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'".

טענה חזקה! כולנו קדושים, ובתוך כל אחד ואחד מאתנו נמצא הניצוץ האלוהי. מדוע אתם מתנשאים עלינו?

אבל חכו, זה משתפר: (שם, פסוק י"ג-י"ד) "הַמְעַט (כלומר, לא מספיק ש-) כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר,  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵר?  אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַ(לא) תִּתֶּן (נתתם) לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם! הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר?".

שתי טענות מובאות כאן, בעיניים מסורתיות ברור לגמרי מדוע קרח הוא האיש הרע בסיפור. אבל לעיניים המודרניות הטענות של קרח רלוונטיות מאוד! הטענה הראשונה היא, שאתם הוצאתם אותנו מארץ זבת חלב ודבש (הלא היא מצרים, כמובן…)! אתם בלבלתם אותנו. אתם שיקרתם לנו. אתם הוניתם אותנו. אנחנו הלכנו אחריכם, וכעת אנחנו מבינים שהולכנו שולל! הטענה השנייה נגזרת מהראשונה: אתם הבטחתם לנו שיהיה טוב, שיהיה דבש, שנגיע למנוחה ונחלה, והנה, אפילו שדה וכרם אין לנו! אנחנו לא מבקשים מתנות חינם. אנחנו מוכנים לעבוד, ואפילו קשה, כמו שעבדנו במצרים, אבל אפילו פיסת קרקע לעבוד אין! אף אחת מההבטחות שהבטחתם כששכנעתם אותנו לצאת ממצרים לא התממשה. משה ואהרון, כשלתם! וכעת פנו מקומכם למנהיגות טובה וראויה יותר!

נשמע מוכר? האם אנו לא יצאנו לכיכרות עם כרזות מאוד דומות? האם התאכזבנו פעם אחר פעם ממנהיגינו שבאופן עקבי לא עמדו בהבטחות שלהם ערב הבחירות? האם לא חשנו מרומים? האם אנחנו לא מרגישים כך (קצת?) גם בימים אלו ממש?

ג'ורג' אורוול כתב על זה את "חוות החיות". לדעתי הוא טעה רק בעניין אחד: חיות אינן נוהגות כך, הן לא מבטיחות, לא משקרות, ולא מוליכות שולל. לא, זו "חוות האדם". וליתר דיוק, זו החווה שלנו.

חז"ל למדו אותנו, שהדיון כאן אינו על מנהיגות, אלא על מהות הויכוח. הציטוט שלהלן מוכר מאוד, ותמיד מביאים אותו בדרשות על פרשת קרח, ולמרות זאת הוא מאוד לא מובן:

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו (פרקי אבות ה, י"ז).

ובכן, מהי מחלוקת לשם שמים ומהי מחלוקת שאינה לשם שמים?

אתחיל ואומר, שאני לא יודע! זו לדעתי החידה הגדולה. אבל אנסה בכל זאת לפענח את החידה האלמותית.

בכוונה ביקשתי ליפות את הטענות של קרח (לעיל), רציתי להזכיר לעצמנו, שחטאו לא ברור כמו שאולי נדמה ממבט ראשון. כאמור, בעיניים מודרניות המחלוקת של קרח נשמעת מאוד "לשם שמיים". ואם צודקים חז"ל, והיא אינה לשם שמיים בכלל, הרי שייתכן שרוב המחלוקות שלנו (ואולי אפילו כולן?), דומות יותר לאלו של קרח מאשר לאלו של הלל ושמאי, למרות שבעת המחלוקת ברור לנו לגמרי שאנחנו צודקים, שמניעינו טהורים, או בקיצור, "שמימיים"!

זוכרים שפעם כל אחד מאתנו שלשל את אותו הפתק לקלפי, בחירות אחרי בחירות? זוכרים שפעם כל ישראלי היה או איש שמאל או איש ימין? זוכרים שפעם הכל היה כך ברור ופשוט? היו ה"טובים והרעים", וידענו בדיוק מי הוא מי. תודה לאל, זה כבר לא כך. מעטים היום מזוהים בצורה קטגורית עם מחנה פוליטי אחד מסוים. הבנו שבסופו של דבר, אין באמת הבדל גדול בין מפלגה אחת לשנייה. שליברל אידיאולוגי הוא בדרך כלל כזה באזורי הנוחות שלו, ושמרן הוא בדרך כלל שמרן עד שזה מגיע לעניין אישי הנוגע אליו או לבן משפחתו.

א.ד. גורדון, המורה הרוחני שלי, בשיא העידן האידיאולוגי, לימד את רחל המשוררת שיעור חשוב בענייני מחלוקת. הוא אמר לה (במילים אחרות) שמחלוקת שאינה לשם שמים, היא מחלוקת אידיאולוגית! כי מחלוקת שאינה לשם שמיים אינה רואה את האדם! זו  מחלוקת המכוונת רעיון ונאמנה לשיטה (כל שיטה שהיא). מחלוקת שהיא לשם שמים, לעומת זאת, היא מחלוקת הרואה את האדם, מבעד לרעיונות, לחוקים, ולאידיאולוגיות. כי בענייני האדם, ובעצם בכל הנוגע לחיים עצמם, אין חוקים ואין אידיאולוגיה.

צדק קרח: כולם קדושים, ובכולם קיים הניצוץ האלוהי. אבל הוא הביא את הטיעון הכל כך מדויק הזה, בכדי לקדם אג'נדה כוחנית, כזו שג'ורג' אורוול יום אחד יכתוב עליה ספר. נזם באף חזיר! התשובה של משה לדמגוגיה של קרח, באה לפני כמה שבועות, כששני אנשים התנבאו במחנה, ויהושע בן נון דרש ממשה שיכלא אותם, משה אמר לו: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".

גם בנות צלפחד ניצבו לפני משה וגם הן התריסו. אלא שדרישתן הייתה אחרת. קודם כל, הן ביקשו שיביט בהן כבני אדם, לפנים משורת הדין, לפנים מחוקי האידיאולוגיה. ומשה בגדולתו ידע לעשות את זה! הוא ידע לשמוע אותן. לא, לא אותן, את האלוהי שדיבר מתוכן. והוא העז ללכת בדרך הקשה: להגיד "אני לא יודע", ואז לכופף את התורה כלה ולאפשר לתשובה חדשה לגמרי להופיע. כי האדם שניצב לפניו קדם לתורה וקדם לכל אידיאולוגיה.

זכינו! אנחנו חיים בעידן הפוסט אידאולוגי. כל ה"איזמים" למיניהם קרסו. הם קרסו בדיוק משום שהם לא היו לשם שמים, וכמו שאמרו חז"ל, מחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. בינתיים את מקומם תפס ריק גדול וגם לא מעט בלבול. אל נפחד מהבלבול. גם לריק יש יתרונות גדולים. מתוך הריק, מתוך הבלבול, מתוך השקט שאחרי הקריסה הגדולה של סדרי עולם, אפשר לפעמים לשמוע "קול דממה דקה" – הקול האלוהי שלא נמצא ברעיון, באידיאולוגיה, באגו…

לשמוע קול דממה דקה זה הדבר הקשה ביותר שאי פעם נעשה, כמנהיגים, כתנועה, וכמונהגים. קל יותר לחיות לאורה של אידיאולוגיה, של תורה ברורה. קשה להקשיב לקול הדממה דקה, קולו הפנימי של האדם.

אם המצפן שלנו ברור מדי, הוא כנראה לא לשם שמים. מצפן בא מלשון צפון, נסתר, נחבא. הקול הפנימי הוא שקט, לא ברור, מגומגם, ערל שפתיים, אלוהי.

"וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support