מספר פריט : 4321

קלמולה (2003) הערות על האפשרות של "אתיקה גופנית"

מספר פריט : 4321

Klemola, T. (2003) Some notes about the possibility of a "bodily ethics", Paper presented at IAPS-conference, University of Gloucestershire 18th, sept, 21

מאמר זה מציע נקודת מבט חשובה על תפקיד הגוף בטיפוח התנהגות מוסרית באמצעות גישה פנומנולוגית. הפדגוגיה שקלמולה מציע היא "פתיחה של מודעות-הגוף". ניתן לחקור תנועה או מתוך הגוף או מחוץ לגוף. רקדנית שמתקנת את תנועתה על ידי מבט במראה מיישמת את המבט החיצוני, בעוד שאם היא מפנה את גבה למראה ומתקנת את תנועתה באמצעות הקשבה לגוף, היא מיישמת את המבט הפנימי.

מרלו-פונט מבחין בין מודעות-אגו למודעות-גוף. הראשונה קשורה בזרם האסוציאטיבי. "זהו המקום בו אנו חושבים, נזכרים וכו'" (עמ' 1). כשזרם זה נמצא במוקד תשומת ליבנו, הגוף נמצא בפריפריה. כשאנו מרוקנים את התודעה ומקשיבים לתחושות אנחנו נמצאים במודעות-גוף. מודעות כזו נתמכת על ידי תחושה עצמית פנימית שמזינה אותנו במידע לגבי המרחב הפנימי. בנוסף לאלו קיימת גם זהות גופנית שהיא "מערכת של כל התפיסות, הגישות והאמונות שאני מייחס לגוף. זוהי תפיסת הגוף, והמשגתו" (עמ' 2). הסכימה של הגוף "היא מערכת של יכולות מוטוריות שפועלות ללא שליטה מודעת. היא כוללת מערכות פיזיולוגיות שונות שמאפשרות תנועה. היא איננה תלויה בכך שאתרכז או אתפוס את הגוף הפועל. להיפך, בדרך כלל היא מתפקדת טוב יותר אם המודעות שלי איננה לתנועת הגוף" (שם).

הגוף הקונטמפלטיבי "מתייחס לגוף שמאומן בשיטות שונות שמעוררות את רגישותה של מודעות הגוף. אימון כזה יכול לפתוח רמות חוויותיות גופניות שונות…הגוף הקונטמפלטיבי מודע יותר למיקומו, ליחסו לכוח המשיכה ולתנועותיו" (שם). מושג זה מושתת על טענה שאנו יכולים לשנות את איכות החוויה דרך אימון הגוף והתודעה, ולאימון זה השלכות אתיות.

השיטה הבסיסית לגשת לגוף הקונטמפלטיבי היא נשימה מודעת. היא ניגשת לנקודה המרכזית במרחב הגופני הפנימי שמצוי בבטן. האימון מחדד תחושה של שני קצוות: האחד מצוי בראש ומתמקד במחשבה, השני מצוי בבטן ומתמקד בנשימה. אנו מזדהים עם האחד או עם האחר "בהתבסס על התרבות שלנו, על חווייתנו ועל התרגול" (שם). ההזדהות עם ה"עצמי ההגיוני-האגואי" פירושה הזדהות עם חשיבה רציונאלית, תמונות, זכרונות ותחושה של "גוף-ראש". הגוף נשאר בפריפריה. בתרבות המערבית זהו אופן ההזדהות המקובל. אך אנו יכולים לתרגל אופן אחר דרך תרגולי נשימה. תרגולים אלו מפתחים חיבור לנקודת מוצא חדשה לפעולה ולחשיבה. "חשיבה זו היא שונה. ניתן לכנותה "חשיבה מדיטטיבית" או "חשיבה אינטואיטיבית" משום שהיא נולדת מתוך השקט. החוויה של מרכז זה קשורה גם לכוח-רצון, חיות, עקרון החיים, וקבלת המסתורין" (עמ' 3). מרכז זה, על פי קלמולה, הוא חסר-אגו, משום שהתודעה כאן איננה נפרדת מהגוף. ישנם תרגולי תנועה שמפתחים מודעות-גוף. טאי-צ'י למשל מפתח את תחושת החיכוך של הגוף עם האויר, ומחזק את הרגישות שלנו לסביבה.

הפילוסוף היפני הירושי איצ'יקאווה טוען שכשאנו נוגעים באבן למשל, אנו שואלים אותה שאלה. היא עונה לנו בחלקלקות שלה. זהו אופן היות דיאלוגי עם העולם. אנו יודעים שהאבן חלקה גם בלי להמשיג זאת. ידע כזה הוא "טרום-תכונתי, מרומז, ונמצא בגוף, מוכן להמשגה אם מתעורר צורך בכך" (עמ' 4). באופן דומה מציע איצ'יקאווה שכל צעד שאנו עושים כשאנו הולכים ניתן להבנה כשאלה, שהאדמה עונה עליה בחלקלקותה, קשיותה, אי-אחידותה. הגוף עונה בכך שהוא מאזן את תנועותיו. ניתוח פנומנולוגי שופך אור על תרגול כזה, ותרגול מודעות-גוף הוא עצמו פנומנולוגיה פרקטית.

דברה היי כתב בספרה "גופי, הבודהיסט" כיצד היא אימנה את עצמה "באופן יומיומי לדמיין שכל תא בגופה יכול לשמוע את הריקוד, לרקוד, ולהיכנע לריקוד באופן בו-זמני" (עמ' 5). היא טוענת שהייתה בכך בחירה. "הפניתי את תשומת ליבי ממחשבות מעצבנות העולות באופן חופשי, שנדמו כאילו הן תופסות את החלק העליון והאחורי של ראשי. בחרתי תחת זאת לשים לב למשוב הדמיוני של עצמותיי, מקלעת השמש, הפרצוף, הצואר, הברכיים, כלומר המבנה התאי שלי. בלי לחפש תרגום ליניארי של משוב זה, אך תוך כדי החזקה בהנחה שהמודעות נוכחת בכל תא, למדתי להעריך את המקור המחייב והבלתי-נדלה של קלט לא-ליניארי. כך אימנתי מחדש את היחס שלי להתרחק מן השכל ומן הראש אל עבר כוליות הגוף" (עמ' 5).

התרגול הזה מכוון ללא-דואליות. אני מונשם יותר משאני נושם. זוהי הדרך שבה אדם מקבל את תחושת החיבור שהיא התנאי לאמפתיה. הגוף במובן זה אינו שונה מן התודעה. כל זה קורה במודעות-גוף. "במודעות שהיא גוף, בגוף שהוא מודעות" (עמ' 5). קלמולה מתייחס לתפיסה הקוגניטיבית של וארלה (ר' בסקירה זו) – "קוגניציה מגולמת בגוף פעיל". פירושו שהגוף משתתף באופן פעיל בקוגניציה כשאנו פוגשים אובייקט. העולם והעצמי לא ניתנים להפרדה. הם תלויים אהדדי באופן מוחלט. השאלה היא היכן נמצאת התודעה בכל זה? וארלה טוען שהיא איננה בפנים וגם לא בחוץ אלא היא חולשת על כל האורגניזם.

קלמולה מסכם כיצד תרגול מודעות הגוף מעודד חיים מוסריים. תרגול מודעות גוף מעודד את החוויה של "עקרון החיים". "חוויה זו יכולה להיתפס כחוויה אימננטית או ישירה של הטבע ושל ביטוי של החיים, משום שהחיים כתופעה, ניתנים לתצפית זהה בכל מקום בו הם מופיעים. החוויה של החיים בגוף יכולה לפתוח דרך לאמפתיה לכל היצורים החיים" (עמ' 7). היא שוברת את הדואליזמים שאנו חווים ברגיל. הרבה מן הבעיות המוסריות עולות בגלל תחושת הנפרדות. אם נשנה את החוויה אנו עשויים לשנות את החיים המוסריים שלנו. הניתוח הפנומנולוגי מאפשר את תיאור קיומה של חוויה אחרת.


This paper offers an important perspective on the role of the body in cultivating ethics through a phenomenology. Klemola's pedagogy concerns "opening of the body consciousness". Movement can be explored either from the inside or from outside the body. A dancer that corrects her movement by looking in the mirror is applying the outside gaze, while if she turns her back to the mirror and corrects her movement based on listening to it she incorporates the inner gaze.

Merleau-Ponty distinguishes between ego-consciousness and body-consciousness. The first concerns the stream of associations. "It is the place where we think, have memories and so on" (p. 1). When this is at the center of our attention, the body is in the periphery. When we empty the mind and listen to our sensations we are within body consciousness. This is supported by our proprioceptive senses which provide information about our inner space.

In addition to these there is the body image which is "a system of all the perceptions, attitudes and beliefs that I connect to my body. It means my perception of my body, but also my conception of my body" (p. 2).

Body schema "is the system of motor abilities that function without conscious control. It consists of different physiological systems that make movement possible. It does not depend on the intentional object of my perception being my body. Vice versa, it usually functions better if my conscious perception is not directed to the movement of the body" (p. 2).

The contemplative body "refers to the body that is trained with different methods that allow its body consciousness to become very sensitive. This kind of training can open different experiential levels of the body…The contemplative body is more aware of its position, its relation to gravity, its movements." (p. 2). This concept suggests that we can change the quality of experience through training the body and mind, and this training bears ethical meanings.

The basic method of approaching the contemplative body is conscious breathing. It tackles the center point of the inner-body space within the abdomen. With practice, two poles are experienced: one in the head concerned with thoughts, the other in the abdomen within breathing. We identify with one or the other "depending on our culture, experience and practice" (p. 2). Identification with the "ego-logical self" means most of the time identifying with rational thinking, images, memories and having a sense of a "head-body". The body stays in the periphery. Western culture mostly revolves within this mode of identity. But we can practice another mode through various breathing practices. These practices cultivate a sense of a different starting point for action and even thinking. "However, this thinking is different. It can be called "meditative thinking" or "intuitive thinking" because it emanates from silence. The experience of this center is also connected with willpower, vitality, the principle of life, the acceptance of a mystery" (p. 3). This center, Klemola suggests, is egoless, since consciousness is not separate from the body.

There are movement practices that cultivate body consciousness. Through taijijuan for example one cultivates a sense of the friction of air around the body. We become more sensitive to our surrounding.

Japanese philosopher Hiroshi Ichikawa suggests that when we touch a stone for example we pose it a question. It answers by its smoothness. This is a form of dialogical being in the world. We know that the stone is smooth without even conceptualizing it. Such knowledge is "prepredicative, tacit knowledge, which is there in the body ready to be put to words, if needed" (p. 4). Similarly Ichikawa suggests that every step when walking can be seen as a question, that the earth answers by smoothness, irregularity, slipperiness. The body replies by adjusting its movements. Phenomenological analysis throws light on this practice, and practicing body consciousness itself is practical phenomenology (p. 4).

Deborah Hay wrote in her book "My body, the Buddhist" how she trained herself to "daily imagine that every cell in her body could hear, perform and surrender the dance simultaneously" (p. 5). She claims that this constituted a choice. "I turned my attention from loosely formulated, niggling thoughts, which felt like they occupied the top half and back of my head. I chose instead to notice the imagined feedback from my bones, solar plexus, face, throat, knees, ie. my cellular construct. Without looking for a linear translation of that feedback, yet maintaining a presumption that consciousness was present in every cell, I became appreciative of an unlimited source of cogent non-linear input. I thus retrained my relationship to 'mind' away from 'head' and into my entire body" (p. 5).

This practice points to non-dualism. I am breathed more than I breathe. This is how one gets the sense of connectedness that is the basis for empathy. Body in this case is no different than mind. It all happens in body consciousness, "in the consciousness that is body, in the body that is consciousness" (p. 5).

Klemola refers to Varela's theory of cognition. "Cognition is enactively embodied". Enactive means that we actively participate in cognition as we encounter the object with our bodies. World and self cannot be separated. They are completely independent. The question is where is the mind in this? Varela suggests it is neither in nor out and it also permeates the entire organism.

Klemoloa then summarizes how the practice of body consciousness fosters ethical living. Practicing body consciousness fosters the experience of a "life principle". "This experience can be seen as an immanent or direct experience of nature and expression of life, because life as a phenomenon can be seen the same in all the places it appears. The experience of life in our bodies can open a way to empathy towards all sentient beings." (p. 7). It also breaks the dualisms we customarily experience. Many of the ethical problems arise because of this sense of separatedness. If we change our experience we may change our ethical living. The phenomenological analysis allows for describing the existence of a different type of experience.

נכתב ע"י: קלמולה.
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support