מספר פריט : 4161

פנינית רוסו-נצר (2013), התמודדות של ילדים עם נושא המוות

מספר פריט : 4161

כתבה וערכה: פנינית רוסו-נצר

נושא המוות מורכב, טעון ומאיים בכל גיל. לרוב התפיסה היא שילדים רחוקים – הכרתית ורגשית – מעיסוק במוות ולכן יש להרחיק אותו מהם ולגונן עליהם כדי לחסוך מהם את הסבל הכרוך בכך. אבל במקביל מבינים שזה אחד הנושאים שמלווים את הילד כל חייו – החל מאובדן של חפצים דוממים כמו בובות וכלה באובדן של סבא, סבתא או חיית מחמד. כמובן גם שבמדינה שבה החשיפה למוות היא בעוצמה גבוהה יותר וכמעט יומיומית במקומות מסוימים – זה נוכח עוד יותר. חשוב להתמודד עם המסתורין שקיים סביב נושא המוות – הרבה פעמים שאלות של ילדים בנושא הזה נענות בשתיקה, הכחשות, התחמקויות, הסברים מוטעים או מתיפייפים. חשוב לשמור על פתיחות וכנות – יכול להפחית חרדות ואמונות מוטעות.

במחקר שבדק אמונות של morality ו- immortality  בקרב ילדים מישראל, בריטניה ואלבניה, רצו לבדוק אם ילדים שחשופים יותר למלחמה או אלימות (יש "תודעת מוות") יתייחסו להבנת מוות מוקדם יותר. ואכן, נמצא שבישראל ילדים מראים הבנה מוקדמת יותר של מוות ואלמוות (גיל 4.5) – ילדים ישראלים יכלו לענות שבני אדם הם בני תמותה ואלוהים הוא אל-מוות, immortal, אי אפשר להרוג אותו. במחקר נוסף בדקו האם אמא / חבר / אלוהים מתבגרים בתפיסה של ילדים (האם היו פעם תינוקות והתבגרו) – נמצא שהם מבינים שאמא וחבר כן אבל לא אלוהים (human agents get older).

נושא המוות מושפע גם מסוציאליזציה של אמונות ביחס לעולם הבא בהשוואה בין תרבויות – ארה"ב ומקסיקו – תיאורטיקנים רבים הצביעו על כך שבתרבות האמריקאית יש חשש מעיסוק בנושא המוות, ואפילו נחשב טאבו שההורים רוצים להגן על ילדיהם מעיסוק בו. המבוגרים מרגישים לא בנוח לדבר על מוות עם הילדים שלהם – "the topic of death has become taboo in the US due to the need for collective happiness (Aries, 1974); American society seems to be fearful of death (Gullre, 2000). לעומת זאת, במקסיקו – מוות הוא חלק מהזהות התרבותית (פסטיבלים, חלק מתוכניות הלימוד, שמירה על קשר עם קרובים שנפטרו) – המוות נוכח בתוך החיים. בדקו במעגלים שונים בחיי הילדים (קהילה, תרבות, מורים.. – ברופנברנר – גישה מערכתית) – ראיונות עם הילדים, הורים, מורים, בדקו ספרים של ילדים (אם יש בספרות התייחסות לנושא של מוות – ספרים שנחשבים למובילים בדעת הקהל). מצאו שבארה"ב ההורים נוטים להגן על הילדים שלהם מפני חשיפה לנושא של מוות באופן כללי מתוך תפיסה שהם צעירים מדי מלהיחשף להיבט הזה, רצון לשמור עליהם בטוחים – לא מדברים איתם על מוות, לא משתפים אותם בהלוויות, רק ב- 3% מהספרים היה איזכור כלשהו לנושא של מוות. ההורים מרגישים שילדים לא מסוגלים להבין מוות אבל מראיונות עם הילדים עולה שהם מבינים יותר ממה שההורים חושבים. בתרבות המקסיקנית יש הרבה יותר נוכחות של המוות בתרבות – לילדים יש שם הבנה הרבה יותר קוהרנטית ומורכבת של מוות.

– לילדים יש הרבה שאלות סביב נושא של מוות – "מה קורה כשמתים? לאן הולכים?" הן השאלות הנפוצות ביותר. למבוגרים לא פשוט לדבר עם ילדים על מוות, דורש הכרה בכך שהמוות הוא תהליך טבעי ובלתי נפרד מהחיים. לילדים קשה לדמיין באופן ויזואלי מה זה אומר למות, איך זה מרגיש ומה קורה אח"כ, יכולים לפתח פחדים לגבי מוות של הורים – מה יקרה להם אם ההורים ימותו. אם הנושא עולה או אם הילדים שואלים חשוב לגשת אליו בזהירות ולא להתעלם או לתת תשובות לא מציאותיות – בכנות ובשפה שהילדים מסוגלים להבין בשלב ההתפתחותי שבו הם נמצאים, הגיל והשלב ההתפתחותי משפיע על ההמשגה של המוות אצל ילדים. להלן ריכוז ממצאי מחקרים בהקשר ההתפתחותי – כמובן שזו הכללה ויש מגוון והטרוגניות של הבנה ותגובות.

בגילאים 0-2: אין הבנה קוגניטיבית של מוות. מבחינה רגשית, חש אם יש מתח או חרדה בבית, היעדר של דמות משמעותית, תלות גבוהה במטפל, סופג רגשות מהסביבה הקרובה. יכול להראות שינויים באכילה, בכי, יציאות. סיפוק תמיכה בגיל הזה – לשמור על שיגרה וסדר עד כמה שאפשר, להראות חיבה פיזית ומילולית והרגעה, סיפוק טיפול חם ואוהב.

בגילאים 2-6: נוטה להאמין שמוות הוא הפיך, זמני – כמו ללכת לישון או שהורה הולך לעבודה – מאמין שאדם שמת יחזור. מאפיין – "חשיבה מאגית" : מאמין שהמחשבות, הפעולות והמילים שלו יכולות לגרום למוות או להחזיר את האדם לחיים. מוות יכול להיתפס כעונש על התנהגות רעה. בגיל הזה עדיין השפעה גדולה של המצב הרגשי של ההורים. קושי בתפיסה של מושגים מופשטים כמו גן עדן. מבחינה התנהגותית, ייתכנו התנהגויות רגרסיביות (נסיגה) – הרטבה, שמיכת מעבר, מציצת אצבע, סימפטומים סומאטיים. קושי בהמשגה של רגשות ולכן יותר acting out (אגרסיביות, עצבנות, תוקפנות). עשוי לחבר יחד אירועים שאינם קשורים. במצב של אובדן – ייתכן ויחזור שוב ושוב על אותן שאלות במאמץ להתחיל ליצור הבנה ומשמעות של מה שקרה. מסוגל להראות עצב לתקופות קצרות. תיתכן "בריחה" למשחק. צורך גדול בחיבה ומגע גופני, אפילו מזרים. בשל האמונה שהנפטר יחזור, יכול להראות מעט חרדה. תמיכה: לשמור על שיגרה וסדר עד כמה שאפשר, סיפוק הזדמנויות לצייר ולשחק, שיחה / הקראת ספרים שעוסקים במוות ואובדן, סיוע בהמללה של רגשות ופחדים, סיוע בזיהוי רגשות ותגובות, כנות – גם לי כמבוגר אין את כל התשובות, הסבר בשפה קונקרטית וספציפית, בלי לשון נקייה ("להימנע מ"אמא הלכה לישון", "אלוהים לקח את סבא" – עמום ולא קונקרטי) וסופרלטיבים – מוות כמציאות פיזית, להתמודד בעדינות עם חשיבה מאגית (אתה לא הגורם למוות, לא עונש) – לחדד שהילד לא אחראי, סבלנות להתנהגויות רגרסיביות, לתת דוגמא ("מודלינג") להתנהגויות התמודדות בריאה, להימנע ככל האפשר מקלישאות ("לפחות יש לך אח אחר", "תמיד תוכל לקחת חיית מחמד חדשה") – לתת את המרחב והזמן לעכל את האובדן.

גילאי 6-9: הבנה הדרגתית של סופיות ואי-הפיכות המוות. יש הטרוגניות – יש כאלה שכן ויש כאלה שעדיין לא. הבנה קונקרטית עם יכולת לתפוס יחסי סיבה ותוצאה. יכול לתפוס את המוות כ- "taker" או רוח שמגיעה ולוקחת אותך, פחד שהמוות מדבק ואנשים אהובים אחרים "יידבקו" וימותו גם הם, סקרנות גדולה ביחס לאיך הגוף נראה במצב של מוות, חיבור בין מוות לאלימות – יכולים לשאול "מי הרג אותו?", לרוב תופסים 3 קטגוריות של אנשים שיכולים למות: זקנים, נכים או קלוצים – אנשים מגושמים, שואלים שאלות קונקרטיות, אשמה – יכולים להאשים את עצמם ביחס למוות, עשויים לדאוג האם הנפטר יכול לאכול, לנשום…, עדיין קושי בהבעת רגשות באופן ורבלי, עלייה בתוקפנות, ניסיון להגן על עצמי בפני תחושת חוסר אונים, סימפטומים סומאטיים-גופניים, עלול לפתח "פוביית בית ספר", עדיין קושי בהבנת מושגים מופשטים כמו גן עדן. סיפוק תמיכה: שיחה עם הילד מאוד חשובה תוך שאילת שאלות ומתן לגיטמציה להעלות פחדים, לוודא שהילד לא מרגיש אחראי בשום דרך, לזהות פחדים ספציפיים, לספק הזדמנות למשחק, ציור, אומנות, נורמאליזציה של רגשות ופחדים, התייחסות לתפיסות ולעיוותי תפיסה, לשמור על כנות ולומר לילד שאין לנו את כל התשובות, לסייע בהתמודדות עם ויסות רגשי (שליטה על דחפים), סיוע בשיתוף חלומות רעים, סיוע בעיבוד זכרונות חיוביים מהנפטר, מודלינג של התנהגות מסתגלת בריאה, הימנעות – שוב – מקלישאות ("אל תדאג, הכל יהיה בסדר"), חיזוק כוחות התמודדות.

גילאי 9-13:  ההבנה של מוות כעת קרובה לזו של מבוגר. מודעות לסופיות המוות והשפעתו.

כעת העיסוק הוא יותר באיך העולם ישתנה בעקבות האובדן ("מי יילך איתי ל…"), תכיפות השאלות יורדת, עצמאות שברירית, הסתייגות מלהיפתח ולשתף, תגובה מאוחרת – לעיתים מראה כאילו כלום לא קרה ואז תגובות אובדן שיכולות להופיע בעוצמה רבה של רגש, יכול לגלות עניין בריטואלים דתיים / רוחניים, קשרים משובשים ולעיתים מקוטעים עם בני הגיל, כעס ואשמה מוגברים, סימפטומים גופניים, "חרדת בית ספר, מודעות עצמית ביחס לפחדים שלו (למוות שלו-עצמו, ההורים שנשארו). סיפוק תמיכה: לעודד שיחה על דאגות וחששות, לספק ולעודד חוויות של ביטוי רגשי (כמו כתיבה, ציור), התייחסות לדחף של acting out ולאפשר הזדמנות לזיהוי רגשות, איפשור התנהגויות רגרסיביות, בעדינות לשחרר את הילד מניסיונות לקחת על עצמו תפקיד הורי או סמכויות של מבוגר, להימנע מקלישאות ("ילדים גדולים לא בוכים", "אתה צריך להיות חזק כדי שאני לא אדאג בגללך").

גילאי 13-18: גיל ההתבגרות – הבנה של מבוגר ביחס למוות. המוות יכול להיתפס כהפרעה, כאויב. שינויים גופניים משקפים צמיחה, גדילה וחיים, מוות מנוגד לכך, פגיעות מוגברת לאור שינויים, מעברים ואובדנים אחרים שקורים במקביל, נטייה ללקיחת סיכונים מוגברת בניסיון לצמצם חרדה או להתריס / להתגרות בגורל, ייתכנו אינטלקטואליזציה או רומנטיזציה של המוות, ייתכנו גילויי אדישות למוות של אדם קרוב כביטוי של מנגנון הגנה בפני רגשות ופגיעה, עשוי להראות מנעד רחב של רגשות או שום רגש, עשוי לרצות להתאבל עם בני הגיל ולא עם מבוגרים, ייתכנו מחשבות אובדניות, דיכוי של עצב ייאוש וכעס, בריחה – נהיגה מהירה, שימוש מופרז בחומרים ממכרים, acting out , הכחשה – ניסיון לא לחשוב או לדבר על זה, קושי בתכנון תוכניות לטווח ארוך, שאלות סביב דת ואמונות רוחניות / דתיות, סימפטומים גופניים.

סיפוק תמיכה: לא להניח שהם מסוגלים להתמודד בעצמם ללא סיוע או תמיכה גם אם אומרים כך, להיות נגישים וזמינים אבל לא לדחוק או ללחוץ, לסייע להם למצוא חברים מבני הגיל (או מבוגרים אחרים שסומכים עליהם) שיכולים לתמוך ברגשות שלהם, לתת לגיטימציה לנסיגה, להיות כנה – אין לי את כל התשובות, לסייע בשיחרור המתבגר מלקחת על עצמו עול ואחריות של מבוגרים, לסייע בויסות רגשי ושליטה על דחפים מול התנהגות של נטילת סיכונים, לנסות לסייע בצמצום הרומנטיזציה סביב מוות, שוב להימנע מקלישאות ("עכשיו אתה הגבר של הבית", "אתה חייב להיות חזק לעזור לאמא שלך").

נכתב ע"י: פנינית רוסו-נצר.
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support