מספר פריט : 4132

פינחס

מספר פריט : 4132

עמיתים יקרים,

קנאות! אחת הסכנות הגדולות ביותר בהיסטוריה היהודית! כל פעם שגברו רוחות הקנאות, הדבר נגמר בחורבן. אני מניח, שאם אתם נמצאים ברשימת תפוצה זו, אתם לא מאלה שמאמינים בערך הקנאות.

והנה באה לה פרשת פינחס, ושולחת לנו מסר מאוד מבלבל: הקדוש ברוך הוא מזכה את פינחס הכהן (הנכד של אהרון הכהן) ב"ברית שלום" וכהונת עולם, וכל זה, בתמורה למעשה הקנאות שלו.

קשה הדבר, קשה מאוד!

הנה הסיפור. הוא לא נעים ולא מתאים לבעלי בטן חלשה. הכל התחיל בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בלק, לאחר לכתו של בלעם הקוסם, שבא לקלל ויצא מברך. בתורה אין happy end, כי התורה זה לא הוליווד, אלא החיים עצמם.

במדבר, פרק כה (סוף פרשת בלק): א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים [אשר במואב] וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ [בנות מואב] לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן, וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.  ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר [האל המואבי, שעל שמו נקרא הקוסם, בלעם בן בעור] וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל.  ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.  ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב [מלשון קרבן, כלומר, כנראה פולחן דתי אלילי] אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית [נערה מדינית ממואב] לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל [מדובר כנראה בפלחן מיני-אקסטטי], וְהֵמָּה [בני ישראל] בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ז וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה [אוהל מועד, כלומר, הם עשו את זה בתוך או לפני המשכן!] וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם, אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ [דרך קיבתם, בטנם] וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ט וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף. (תחילת פרשת פינחס): י וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.  יב לָכֵן אֱמֹר  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם.  יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  יד וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן-סָלוּא  נְשִׂיא בֵית-אָב לַשִּׁמְעֹנִי.  טו וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת-צוּר  רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן הוּא.

קשה!

לפני שנשפוט את פינחס על מעשה הקנאות שלו, בואו נבין מה קורה כאן: בנות מואב מפתות את בני ישראל (על פי חז"ל, זה חלק ממזימה חדשה של בלק לחסל את בני ישראל). כדי ליהנות מהפיתוי המיני, על בני ישראל להצטרף לבנות מואב לטקסיהם ופולחניהם הדתיים. בני ישראל לא עומדים בפיתוי, ונוהרים אחר בנות מואב בהמוניהם. נראה שכל העם מצטרף לחגיגה. הדבר מביא למגיפה קשה, שבה מתים 24,000 מבני ישראל (מספר טיפולוגי. זה מספר התלמידים שהיו לרבי עקיבא, 1,400 שנים מאוחר יותר, שמתו על שלא אהבו זה את זה. מעניין! יש כנראה קשר בין אהבה, שנאה, מיניות ומוות). הסיפור מגיע לשיאו, כאשר בן של אחד ממנהיגי עם ישראל (משבט שמעון) מקיים יחסי מין לעיני כל, עם בת של אחד ממכובדי מדיין (שבט שישב במואב והתערה במואבים), כנראה כחלק מפולחן מיני-אלילי-אקסטטי, לפני, ואולי אפילו בתוך אוהל מועד (המשכן/המקדש של בני ישראל)! העם, ובראשם משה, עומדים מנגד חסרי אונים לנוכח המעשה הזה, ובוכים. ואז מגיע פינחס, נכדו של אהרון, שכבר משמש ככהן במשכן, והורג את שניהם באמצעות רומח! בתמורה, הקדוש ברוך הוא מברך אותו ב"ברית שלום" ומבטיח לו ששושלת הכהונה תהיה של זרעו בלבד, ולא של דודיו ובני דודיו, צאצאיו האחרים של אהרון, כפי שהיה עד אותו הרגע.

להזכירנו, בפורום זה, אנחנו לא קוראים את הפרשה כסיפור היסטורי, וגם לא כתיאור סוציולוגי-אנתרופולוגי של שבט נודדים פרימיטיבי, אלא כתיאור פסיכו-רוחני מדויק של חיינו.

לכן:
1. מה מהותה של המגיפה שפרצה?
2. מדוע משה לא עשה מאומה, רק עמד מנגד ובכה?
3. מה במעשהו של פינחס זיכה אותו גם בברית שלום וגם בכהונת עולם?
4. מה זו קנאות?
5. מה זו ברית שלום?

יש כאן סיפור מרתק על התפרקות טוטאלית. התפוררות של הרקמה העדינה המרכיבה עם, שבט, משפחה, ואפילו את נפשו של היחיד. הכוח המפורר כאן הוא המיניות. לא כסף, לא טריטוריה, לא כבוד, אלא מיניות. זה בסדר, זו לא הולכת להיות דרשה על סגפנות מינית…

מיניות לכשעצמה אינה בעיה. ההפך, היא מבורכת. מיניות בתורה נקראת "ידיעה", כלומר, לדעת מישהי (וידע אדם את חוה אשתו), לדעת באופן שאף תקשורת אחרת לא משגת! או במילים אחרות, מיניות היא כלי מופלא בהעמקת האינטימיות.

מיניות – דווקא זו שלא לשם פרייה ורבייה -, היא כנראה הכוח החזק ביותר, אחרי יצר הקיום עצמו, המניע את בעלי החיים בעולם. אין כמו מיניות, כאמור, להעמיק את הידיעה, את האינטימיות, את האהבה, את האחדות (ארוטיקה = ארוס = אחדות).

אבל… גם אין כמו מיניות לעשות בדיוק את ההפך: להחריב אינטימיות, לפרק אדם, משפחה, וכנראה גם עם!

וזה לעניות דעתי הסיפור כאן. יש כאן תיאור של מיניות בשירות הפיצול, וההפרדה, ההפך המוחלט ממטרתה האלוהית של המיניות.

תודעת פיצול, הפרדה, בדידות, היא המגיפה הקשה מכל!

זו אותה המגיפה, כאמור, שפגעה בתלמידיו של רבי עקיבא, שביקשו להאדיר כל אחד את עצמו, על חשבון האחדות, הקולגיאליות, האחווה, והאהבה. גם שם וגם כאן נספו 24,000 איש במגיפה.

מנגד, תפקידו של הכהן הוא להרבות שלום בעולם: "הווי מתלמידיו של אהרון הכהן, אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פרקי אבות, א, 12).

פינחס מתבקש למלא כאן תפקיד קשה. הוא הרי חונך להשכין שלום, כדרך אביו וכדרך סבו, לקרב אנשים ולא להרחיקם. והנה הוא נדרש להרוג!

אני חייב כאן מאוד להיזהר, שהרי, בשם אידיאלים נשגבים, של יופי, אהבה, אחוות האדם והשלמות, רצחו מיליוני בני אדם. העם שלנו עלה על מוקד המזבח של אליל היופי והשלמות הארית.

האם קנאות יכולה להיות טובה למשהו?

אני נוטה לומר בפסקנות שלא!

מצד שני, במקום שבו משתלטים כוחות פירוק עזים, כוחות שבאים לפורר כל צורה של אחדות, ייתכן ויש מקום לקנאות, כי ללא מעשה קנאי, לא ישוב האיזון לשרור – האיזון המחייה שבין תודעת אחדות, היחד, הארוס, האהבה, לבין תודעת הנפרדות.

ישנם מצבי קיצון, שבהם נדרשים צעדים מרחיקי לכת, אולי אפילו אלימים, בכדי להשיב את האיזון ולהשכין שלום! נשמע כמו סתירה פנימית, אני יודע. אומרים לנו שרק אהבה מביאה אהבה, ואני מאמין בזה. אבל אהבה היא מצב של שלום, שלום בין החלקים, מצב של שלם. כעוצמת כוחות ההתפוררות, כך גם עוצמת האנרגיה הנדרשת להשיב את המפלצת לאיזון ולהשכין שלום.

אפשר היה ללא ספק להסתפק בנזיפה אישית שלנו על קנאותו של פינחס, ולתייק אותה בתיקו האישי (במילים אחרות, לומר: זה לא מתאים לנו! אבל הדרך הזו קלה מדי. השאלה היא אם יש בכל זאת מסר נשגב  במעשהו של פינחס, גם עבורנו, בני המאה ה – 21, שנרתעים מקנאות ואפילו מפחדים ממנה. אני מפחד לענות בחיוב, כי אני באמת מפחד מקנאות, אבל איזה קול פנימי בתוכי קורא לי להתיידד עם הקנאות של פינחס, הקנאות שכמהה לאחדות.

כמאין הפוך על הפוך, כמו שני פניה של המיניות, הקנאות של  פנחס מתעקשת לראות את המשותף, לדעת שאין שום הבדל שהוא ביני לבין האחר, שאין בי מאומה שהוא נעלה יותר מכל יצור אחר עלי אדמות.

והנה חזרנו, על גב דרקון הקנאות, למשפט המכונן שעליו יושבת התורה כולה: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'". המשפט הזה הוא הרי טוטאלי, הוא קנאי, והוא בא מתורת הכוהנים. ואהבת לרעך ממש כמוך! הייה קנאי לידיעה, להבנה, שאין בך דבר שהוא עדיף על פני רעך! אם המעטת ממנו, המעטת מעצמך, וההפך.

זה לא מבטל כללים פרקטיים כמו: "הקם להורגך, השכם להורגו". כי אם שנינו שווים לחלוטין בעיני ה', הרי שמבחינה פרקטית זכותי להעדיף את חיי על פני חייו של האחר. אבל גם במקרה מזעזע זה, דמי אינו כחול יותר, ואינו אדום יותר מדמו של האחר.

במדרון החלקלק הזה, של הקנאות, האהבה והמיניות, צריך מאוד להיזהר. אל לנו לקחת על עצמנו את תפקידו של פינחס בקלות. רובנו לא יודעים להבחין בין קנאות לשם אחדות ואהבה, לבין קנאות לשם האגו – האדרת העצמי, האדרת העם, הגזע והמדינה. על ההבדל הדקיק והתהומי בין שתי הקנאויות מונח שלום העולם כלו. ולכן הקדוש ברוך הוא מצמצם את תפקיד הכהן לפינחס ולזרעו, למי שיודעים באמת להשכין שלום בין ההפכים. לכן גם פינחס מקבל את ברית השלום מאלוהים.

אני מאחל לעצמנו שנדע לזהות את הכוחות האדירים שמפרקים את הנפש שלנו לפרודות פרודות, ומעמיקים את הבדידות והניכור בעולמנו. וכשנזהה אותם, נדע להתמיר אותם, ולהופכם מכוחות של הפרדה לכוחות של אחדות ואהבה.

ואולי אם נהיה קנאים להתמרה, אפילו נצליח.

כן. בזה אני מאמין!

ובדחילו ורחימו אני שולח את הדרשה לדרכה…

שבת שלום,

אלישע

נכתב ע"י: הרב אלישע וולפין.
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support