מספר פריט : 4081

פאלמר (2003) הוראה עם לב ונשמה: רפלקציה על רוחניות בהכשרת מורים

מספר פריט : 4081

Palmer, P. (2003). Teaching with heart and soul: Reflections on spirituality in teacher education. Journal of Teacher Education, (54)5, 376-385.

מאמר זה מתמקד בשתי שאלות: האם יש צד רוחני להוראה? והאם ניתן לטפחו? – על שתי השאלות משיב פאלמר בהן, ובסוף המאמר פאלמר מדגים זאת דרך תוכנית האומץ ללמד. השאלה החשובה ביותר שעל מורה לשאול היא: "מיהו הילד, ואיך אני יכול לטפח את סגולותיו?" (עמ' 377). פאלמר מגדיר רוחניות כ"כמיהה האנושית הנצחית להיות מחובר למשהו שהוא גדול מהאגו שלנו" (שם). האתגר הרוחני הוא לפיכך מצב שבו אנו חשים מאבק בין הייעוד של נשמתנו ל"כוחות בתוכנו  ובסביבתנו, שמבקשים לחבל בייעוד זה" (שם). זהו המאבק של מורים הכלואים בין דרישות של מבחנים לעומת הצרכים העמוקים של התלמידים. הטרמינולוגיה של פאלמר (לאורך כל עבודתו) מבוססת על "לב ונשמה". הוא קושר את אלו עם הניצוץ האלוהי החסידי, הרוח הנוצרית (המורה-הפנימי של הקווייקרים), העצמי האמתי של תומאס מרטון, וזהות ויושרה שבגישות הומניסטיות חילוניות (עליהן הוא מרחיב באומץ ללמד ר' פאלמר (1998) בסקירה זו). השם אינו חשוב כמו עצם קיומו והשימוש בו: "משום שה'דבר הזה' הוא המציאות האונטולוגית של היות אנושי, שמונעת מאיתנו מלתפוס את עצמנו, את  תלמידינו או את הקולגות שלנו, כחומר שניתן לעצבו לכל צורה שתשרת את הכוחות הכלכליים או הפוליטיים ההגמוניים" (עמ' 378).  פאלמר מתעקש שניתן לחנך "לב ונשמה", כפי שניתן לחנך את האינטלקט. קריאתו של סוקראטס ל"חיים נחקרים" חייבת להילקח ברצינות על ידי מורים, ותוכניות להכשרת מורים.

פאלמר לא מעודד דת או תפילה בית ספרית אלא "ממדים רוחניים בהוראה, למידה וחיים". אלו מהווים חיפוש אחר חיבור "עם נשמותינו, בינינו לבין עצמנו, עם עולם הטבע, ההיסטוריה, הספרות, מחוייבויותינו, הזדמנויותינו, והמיסתורין של היות חי עלי אדמות" (עמ' 380).

פדגוגיה: פאלמר מתאר את תוכנית האומץ ללמד שבה עובדים עם קבוצות של 25 מורי בתי ספר ב 8 מפגשי סופשבוע אורכים לאורך שנתיים. המטרה היא: "לספק למורים בבתי ספר ציבוריים מרחב בטוח להופעת הנשמה ולפנות לה הזדמנות להופיע בעבודתם" (עמ', 380). פאלמר מציע תיאור יפהפה של הביסוס של תוכנית זו על המושג של עונות. ביסוס זה הוא גם המשגתי, וגם לא כובל לדת או רוחניות זו או אחרת: "מטאפורות עונתיות מפנות אותנו לתנאים המשותפים לכולנו, ולוקחות אותנו לקרקע משותפת שבה אנו יכולים לחקור עניינים מהותיים ולחוות את החיבור בינינו" (עמ' 382). הסתיו מסמל: אילו זרעים נשתלו בי? חורף: מה הפך רדום או אבוד בי? אביב: את התעוררות הזרעים והבהרת מהותם. קיץ: כעת כשאני יודע מה בתוכי, אני יודע איזה פרי אני יכול לתת (עמ' 381).

הפדגוגיה של פאלמר מבקשת להזמין את הנשמה ולכן היא מבוססת על מספר הנחות יסוד באשר לטבעה של הנשמה: "כמו חיה פראית, הנשמה היא קשוחה, עמידה, מלאת משאבים, ומספיקה לעצמה: היא יודעת כיצד לשרוד בתנאים קשים…למרות קשיחותה, היא במהותה ביישנית – ממש מכו חיה פראית. היא תברח ממקומות רועשים ומן ההמון ותבקש בטחון במסתור…אך אם נלך אל היער בשקט ונשב למרגלות עץ, נושמים עם האדמה, ונעלמים אל סביבתנו, היצור הפראי שאנו מחפשים עשוי להופיע" (עמ' 382). העקרונות של קבוצות האומץ ללמד הן: א. כל פעילות בתוך הקבוצה היא על בסיס רצון להשתתף, ותמיד ניתן לוותר על פעילות משום ש"הנשמה איננה מגיבה היטב לכפייה, והיא גם יודעת הכי טוב מה אדם מוכן לו ומה לא" (עמ' 382). ב. "אין לתקן, להציל, לייעץ או ליישר איש" (עמ' 382). "הדבר האחרון שהנשמה צריכה הוא שיתקנו או יצילו אותה, וכל ניסיון לעשות זאת יגרום לה לרוץ בחזרה ליער. הנשמה רוצה פשוט שיכירו בה, ישימו אליה לב, וישמעו אותה" (עמ' 383). ג. הצבת שאלות כנות ופתוחות. ד. שימוש ב"עזרים מסדר שלישי" (שירים, אומנות, סיפורים…) כדרכים להזמין את הנשמה ממקורות שהם מחוץ לקבוצה, במקום לדרוש את הופעתה ישירות מהקבוצה.

הערכה של התוכנית הביאה את המסקנות הבאות: "אם מחנכים את ליבם ונשמתם של מורים, הם מעמיקים את הקשרים עם תלמידיהם, מפתחים קהילתיות, לוקחים תפקידים מנהיגותיים המקדמים חינוך באופן כן, ומחדשים את תחושת הייעוד שלהם במקום לעזוב את המקצוע" (עמ' 384). פאלמר קורא לנו לבטוח באמיתות הלב במופען המיידי. קשה למדוד אותן אז אנו נוטים להסיט עצמנו למה שניתן למדידה. הבעיה היא שהגענו למצב בו אנו סומכים על מה שניתן למדוד במקום על אמיתות הלב (עמ' 385).


Palmer's paper focuses on two questions: Is there a spiritual side to teaching? And can it be fostered? Both are answered affirmatively.

The most important question a teacher should ask is: "Who is this child, and how can I nurture his gifts?" (p. 377). Palmer defines spirituality as: "the eternal human yearning to be connected with something larger than our own egos." (ibid.). A spiritual challenge is therefore a situation in which we sense a struggle between our soul's calling and the "forces of deformation around us and within us." (ibid.). This is the struggle of teachers caught between the demands of testing and the deeper needs of students.

Palmer's terminology (throughout his work) uses "heart and soul". He connects these to the Hasidic spark of the divine, Christian spirit (Quaker's inner-teacher), Thomas Merton's true self, and secular humanists identity & integrity (which he elaborates in The Courage to Teach). The name is not as important as the existence of the term and its usage: "For 'it' is the ontological reality of being human that keeps us from regarding ourselves, our colleagues, or our students as raw material to be molded into whatever form serves the reigning economic or political regime." (p. 378). Palmer insists that "heart and soul" can be educated, just as the intellect can. Socrates's call for the "examined life" is to Palmer a call that must be taken seriously by teachers, and teacher education programs.

Palmer does not advocate religion or school prayer but rather the "spiritual dimensions of teaching, learning and living". These are a quest for connectedness with "our own souls, with one another, with the worlds of nature and history and literature, with the obligations, opportunities, and mysteries of being alive on the face of the earth." (p. 380).

Pedagogy Palmer describes the Courage to teach program (CTT), that works with groups of 25 K-12 educators in 8 3-day weekend retreats throughout two years. The goal is: "to provide public school educators with a space where it is safe for their souls to show up and make a claim on the work they do." (p. 380) Palmer offers a beautiful description of the way in which the program is structured over the conception of the seasons. This both provides a conceptual and, a spiritual non-sectarian framework: "Seasonal metaphors evoke our shared condition, taking us onto common ground where we can explore meaningful matters and experience our connectedness." (p. 382). Fall, represents: what seeds were planted in me? winter: What has become dormant/lost in me? Spring: the awakening of the seeds and a clarification of what they are. Summer: now that I know what is in me, I know what I can give. (p. 381).

Plamer's pedagogy seeks to welcome the soul and is thus based on a number of premises as to its nature: "Just like a wild animal, the soul is tough, resilient, savvy, resourceful, and self-sufficient: It knows how to survive in hard places….despite its toughness, it is also essentially shy—just like a wild animal. It will flee from the noisy crowd and seek safety in the deep underbrush…But if we will walk into the woods quietly and sit at the base of a tree, breathing with the earth and fading into our surroundings, the wild creature we seek may eventually show up." (p. 382)

The principles of CTT groups are: 1) they are voluntary, and one can always skip an activity for "Not only does the soul respond poorly to coercion, but the soul knows best what that person needs or is ready for." (p. 382) 2) A guiding principle: "No fixing, no saving, no advising, no setting straight." (p 382). "The last thing the soul wants is to be fixed or saved, and any effort to do so will send it running back into the woods. The soul wants simply to be witnessed, attended to, heard." (p. 383) 3) asking honest and open questions. 4) using "third things" (poems, art work, stories…) as a way to summon the soul from outside the group, instead of directly demanding it from the group.

Evaluation of the programs reached these conclusions:"If you educate teachers’ hearts and souls, they deepen their relations with students, restore community with colleagues, embrace new leadership roles on behalf of authentic educational reform, and renew their sense of vocation instead of dropping out." (p. 384). Palmer calls us to trust truths of the heart at face value. They are hard to measure thus we tend to shift our measurements to that which can be measured. The problem however is that we have come to rely on what we can measure rather than on truths of the heart. (p. 385)

נכתב ע"י: פאלמר פרקר.
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support