מספר פריט : 2672

זלצמן וגולדין (2008) הפגת מתחים מבוססת מיינדפולנס אצל ילדים בגילאי בית ספר

מספר פריט : 2672

Saltzman, A. & Goldin, P. (2008).Mindfulness-Based Stress Reduction for School-Age Children. In Laurie A. Greco & Steven C. Hayes (eds.). Acceptance and Mindfulness Treatments for Children & Adolescents. Oakland: New Harbinger Publications Inc. p. 139-161

פרק זה מתמקד במיינדפולנס בקרב ילדים. השאלות שעניינו את זלצמן היו: "האם ילדים שמסוגלים לחוות מחשבות, תחושות ורגשות בלי שאלו ישתלטו עליהם הופכים עמידים יותר בפני מתח? האם גישה למקור טבעי של שלווה ואמון בתבונה הפנימית יכול להוביל להפחתה בהתנהגויות מסוכנות, ובכניעה ללחץ חברתי?" (עמ' 140). שאלות אלו נחקרו באופן ישיר יותר במחקר זה דרך השאלות "האם ילדים מפיקים תועלת משמעותית מאימון במיינדפולנס באופנים שניתן למדוד? מהן הדרכים היעילות ביותר ללמד ילדים מיינדפולנס?  באילו מסגרות ילדים לומדים מיינדפולנס באופן מיטבי?" (עמ' 141). מיינדפולנס מוגדר כ: "לשים לב לרגע הנוכחי עם נדיבות וסקרנות, ולהגיב באופן שקול למציאות במקום להגיב באופן רהאקטיבי" (עמ' 142). זלצמן מתארת את הניסיון שלה בהוראת מיינדפולנס לילדים בני חמש. היא מדגישה את הצורך בשפה מותאמת-גיל, ואת שכלול היכולת לפרש את שפתם של הילדים כשהם מתארים את חווייתם.

זלצמן וגולדין מתארים קורס הפחתת-מתחים מבוססת מיינדפולנס בן שמונה שבועות בו השתתפו הורים וילדים. קורסים אלו כוללים תרגול פורמלי בישיבה, ותרגולים שמביאים מיינדפולנס לחיי היומיום (אכילה מודעת, תיאור רגשות ועוד). "שלא כמו מבוגרים רבים, ילדים לא נוטים לסבך את הוראות התרגול. למשל, ילד יכול לדווח באופן שגרתי שההרגשה שלו היא סגולה עם נקודות ירוקות, גונחת וזקוקה לאהבה" (עמ' 148).

זלצמן וגולדין מתארים את ממצאיהם מתוך מחקר שבחן 24 משפחות. הם השתמשו באוסף של שאלוני דיווח-עצמי, עם גרסאות לילדים ולמבוגרים ובחנו מרכיבים שונים כולל הבדלים בין מבוגרים לילדים. מסקנתם היא "בתום ההכשרה נצפו שינויים לטובה בתשומת לב, מצב רוח, מטקוגניציה (חמלה ומיינדפולנס) בקרב הורים וילדים" (עמ' 156). ו "קיים הבדל מהותי הן בבית והן בכיתה כשילד מסוגל לשלוט בתשומת ליבו ולווסת את תגובותיו הרגשיות" (עמ' 160).

החשיבות שבפרק זה נעוצה בגישתו ההוליסטית הפונה הן להורים והן לילדים. זלצמן וגולדין הכניסו תרגולים שמותאמים להקשר זה באופן מיוחד: פרידה בבוקר, מפגש אחר בית ספר וכו'. הקורס מציע גם דרכים לתרגול משחק מודע עם ילדים. מספר הערות חשובות חולצו מתוך שיחות עם הורים מהקבוצה: "כהורים, התרגול שלנו נמצא בלזהות מתי אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו אחרים ממה שהם. מתי יש לנו אג'נדה ומתי אנחנו מנסים לתקן או לשנות אותם. יש הבדל בין כפיה לתמיכה. ברגע שאנו מזהים את הכוונות האמיתיות שלנו, אנו יכולים לבחור דרך חכמה יותר. יתכן שלחיות באופן מודע, להיות נוכחים עם הילדים ולהגיב להם מרגע לרגע, חשוב יותר מאשר לגרום להם לתרגל מיינדפולנס" (עמ' 158-157).

הכותבים מספרים על ניסיונם ומזהירים "למדנו מטעויות תמימות שעשינו כאשר הכנסנו מיינדפולנס לבית ספר. חשוב להדגיש את הטבע החילוני והאוניברסאלי של מיינדפולנס. הורים מפוחדים או מבולבלים, או מורה בלתי-מקבל יכולים לגמור תוכנית כזו או להשפיע באופן מהותי על החוויה של הילדים" (עמ' 158). זלצמן משווה בין שני מקרים בהם לימדה מיינדפולנס בבית ספר. הגישות השונות בתכלית של המורים עיצבו לחלוטין את התהליך הכיתתי ואת התועלת מן הקורס. "אם רוצים שילדים יפיקו את מירב התועלת ושהתוכנית תצליח, יש ליצור הזדמנות לסגל בית הספר ולהורים לחוות תרגול מיינדפולנס ולשאול שאלות רבות כדי שתפיסות מוטעות לא יקבלו מומנטום" (עמ' 159).

פדגוגיה: זוהי דוגמא לאופן בו זלצמן מלמדת ילדים בין גילאים 3 ל 7 מיינדפולנס: שלום, שמי איימי, ואני רוצה לספר לכם על אחד מן המקומות האהובים עלי. אני קוראת לו המקום השקט שלא זז. זה לא מקום שנוסעים אליו במכונית, רכבת או מטוס. זה מקום בתוככם שאתם יכולים למצוא כשאתם עוצמים עיניים. בואו נמצא אותו עכשיו. עצמו עיניים ותנשמו כמה נשימות איטיות. תראו אם אתם יכולים להרגיש חיוך חמים ושמח בגוף שלכם. אתם מרגישים אותו? זהו המקום השקט שלא זז שלכם. קחו כמה נשימות עמוקות וממש תתכרבלו פנימה. הדבר הכי טוב במקום השקט שלא זז הוא שהוא תמיד נמצב בתוככם. אתם יכולים לבקר בו בכל פעם שתרצו. נחמד לבקר במקום השקט שלא זז ולהרגיש את האהבה ששם. במיוחד עוזר לבקר שם כשאתם כועסים, עצובים או פוחדים. המקום השקט שלא זז הוא מקום טוב לדבר בו על הרגשות הללו להתחבר איתם. כשאתם נחים שם ומדברים עם הרגשות, אולי תגלו שהרגשות לא גדולים וחזקים כל כך כמו שחשבתם. זכרו, אתם יכולים לבוא לכאן בכל פעם שתרצו ולהישאר כמה זמן שתרצו (עמ' 142).

זלצמן וגולדין מציעים כלל אצבע מתוך נסיונם: "ילדים בדרך כלל יכולים לתרגל מספר דקות כמספר שנותיהם (בני חמש יכולים לתרגל חמש דקות באופן מודרך למשל)" (שם).

זלצמן וגולדין מתארים בפירוט תרגולים שונים שהם משתמשים בהם בקורסים.

רוחניות? המילה לא נמצאת במאמר אך השאלה שזצלמן מציבה יכולה בהחלט לרמז על רוחניות: "האם גישה למקום טבעי של שלום ואמון בתוך התבונה הטבעית יכולה להפחית השפעת לחץ חברתי והתנהגויות מסוכונות?" (עמ' 140). מעבר לכך הביטוי "מקום שקט שלא זז", שדרכו היא ממשיגה מיינדפולנס אף הוא מרמז על אפשרות רוחנית.


The focus of this chapter is on how MBSR can be taught to children. Salzman was interested in the following questions: "Do children who are able to experience thoughts, feelings, and bodily sensations without being overwhelmed become individuals who are more resilient in the face of stress? Can access to a natural sense of peace and trust in one’s internal wisdom lead to decreased susceptibility to peer pressure and risky behaviors?" (p. 140). These questions were explored more directly in this research in the questions: "Do children benefit from mindfulness training in measurable and meaningful ways? What are the most skillful ways to teach mindfulness to children? In what settings are children most likely to learn mindfulness skills?" (p. 141)

Mindfulness is defined as: "simply paying attention in the present moment, with kindness and curiosity, and responding rather than reacting to the circumstances." (p. 142). Salzman describes her experience of teaching mindfulness to five year olds. She stresses the need for age-appropriate language, and the need to learn how to interpret children's words as they describe the experience.

Salzman and Goldin describe an 8-week child-parent MBSR courses they teach. These courses include both formal practice of sitting, but also practices designed to bring mindfulness to life, such as mindful eating and describing feelings. "Unlike many adults, children do not tend to struggle with the guidance and overthink the practice. For example, a child will very matter-of-factly report that her feeling is purple with green spots, groans, and needs love" (p. 148).

Salzman and Goldin describe their findings from an evaluation of their program conducted with 24 families. They used a battery of self-report questionnaires with child and adult versions and explored several components including differences between parents and their children. They concluded that: "following completion of mindfulness training, children and their parents may demonstrate beneficial changes in attention, mood, and metacognitive domains (compassion and mindfulness)." (p. 156) and "a profound difference both at home and in the classroom when a child is more able to control his or her attention and is less emotionally reactive." (p. 160)

The importance of this chapter lies in the holistic approach that takes mindfulness into the world of children-parent relationships. Salzman & Goldin introduced various mindful activities that are directly relevant to this context including mindful kissing good bye in the morning, mindful greeting after school and so forth. The course also offers families the chance to practice mindful play time with their children. Some important comments have been the outcome of conversations with parents in the group: "As parents, our practice is to notice when we want our children to be other than they are, when we have an agenda, and when we are trying to fix or change them. There is a distinction between forcing and supporting. Once we realize our true intentions, we can choose a skillful path. Perhaps living mindfully, being present with and responsive to our children moment by moment, is more important than getting them to practice mindfulness." (pp. 157-158)

In addition, like many others, the authors suggest: "Some innocent missteps have taught us that when bringing MBSR into a school setting, it is essential to clearly convey the secular and universal nature of mindfulness and to be proactive in eliciting support of the school administration, teachers, and parents. One or two confused or frightened parents can end a program, or an unreceptive teacher can severely impact the children’s experience" (p.158). Salzman describes this poignantly as she compares the experience of teaching two classes of fifth graders. The teachers' very different approaches in each class completely shaped the experience of the class and the benefit from the course. Thus " if you want the children to have the greatest chance of reaping the benefits of mindfulness practice and for the program to flourish, be sure to create an opportunity for school administrators, classroom teachers, and parents to experience mindfulness practice and ask questions so misconceptions do not arise and gain momentum" (p. 159).

Pedagogy: This is an example of how Salzman teaches ages 3 to 7: Hello. My name is Amy, and I would like to share one of my favorite places with you. I call it Still Quiet Place. It’s not a place you travel to in a car, or a train, or a plane. It is a place inside you that you can find just by closing your eyes. Let’s find it now. Close your eyes and take some slow deep breaths. See if you can feel a kind of warm, happy smile in your body. Do you feel it? This is your Still Quiet Place. Take some more deep breaths and really snuggle in. The best thing about your Still Quiet Place is that it’s always inside you. And you can visit it whenever you like. It is nice to visit your Still Quite Place and feel the love that is there. It is especially helpful to visit your Still Quiet Place if you are feeling angry, or sad, or afraid. The Still Quiet Place is a good place to talk with these feelings and to make friends with them. When you rest in your Still Quiet Place and talk to your feelings, you may find that your feelings are not as big and as powerful as they seem. Remember, you can come here whenever you want, and stay as long as you like. (p.142)

Salzman & Goldin offer a rule of thumb based on their experience: "For a single formal practice…children usually can practice one minute per their age in years. (For example, five-year-old children can generally do formal guided practice for about five minutes.)." (p. 142)

Salzman and Goldin describe several practices they use in these courses in relative detail thus this is a very good resource for offering an orientation to mindfulness within younger ages.

"Spirituality"? – The word is not there. Yet this question that Salzman poses:"Can access to a natural sense of peace and trust in one’s internal wisdom lead to decreased susceptibility to peer pressure and risky behaviors?" (p. 140) can certainly be interpreted as suggestive of "spirituality". The term "still quiet place", which is key to her conceptualization of mindfulness can be similarly treated.

 

נכתב ע"י: זלצמן.
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support