מספר פריט : 2136

הינסדייל (2012) בחירה באהבה

מספר פריט : 2136

Hinsdale, M. J. (2012). Choosing to love. Paideusis (20)2, 36-45

ניתן לקרוא מאמר זה יחד עם Eppert (2010) המופיע בסקירה זו.
עבודתה של הינסדייל כרוכה בהכנת סטודנטים הנמצאים בתת-ייצוג באופן היסטורי, לתארים גבוהים. היא רואה את האהבה כאלמנט קריטי בכינון חינוך לשוויון. הינסדייל טוענת כי במודל האקדמי של ההוראה קיים אי-שוויון מובנה העומד כנגד הערכים שהיא מבקשת לפתח. המאמר סוקר את ארבעת הברהמה ויהארה של הבודהיזם התרוואדי – מטה (אהבה-נדיבה), קארונה (חמלה), אופקה (שוויון-נפש) ומודיטה (אושר) אשר כולם מכוונים לפיתוח נוכחות אוהבת וכינון יחס רגיש לתלמידים. הטענה העיקרית של המאמר היא שאהבה היא בחירה שעל מחנכים לבחור, ולטפח על מנת לייצר מערכות יחסים עם תלמידים ולהצדיק את מקצוע החינוך. (תמה זו עולה גם אצל Zajonc (2006) שמומלץ מאוד לקריאה בסקירה זו). דרך בחירה זו וזכירתה אנו פוגשים תלמידים ומאשררים את הסובייקטיביות של עצמנו כמובנה. סובייקטיביות תלותית איננה חולשה, משום שנקודת המוצא כאן היא שסובייקטיביות איננה נפרדת מלכתחילה.

הינסדייל נשענת על אוליבר (2001) אשר המשיגה את העדות. אוליבר רואה את העצמי כמתהווה דרך היחסים עם האחר. היא טוענת כי סובייקטיביות היא "תוצאה של תהליך של עדות" (2001, עמ'7), שהוא "היכולת להגיב, ולהתייחס לאחר" (2001, עמ' 15). עבור אוליבר, אהבה היא "הסוכן האתי שהוא המוטיבציה לנוע אל עבר האחר, אל מעבר לשוני. אהבה מניעה מהלך שמעבר לעצמי-אינטרסנטי פוליטי, והיא הכרחית כדי לנוע אל מעבר לשליטה" (2001, עמ' 218). אוליבר מתארת אהבה כ"פתיחות לאחר" (עמ' 220), ו "ערות דואגת לאחרים" (עמ' 218). היא רואה באהבה עניין של בחירה מודעת: "…זוהי בחירה רצונית. אנו יכולים לבחור לאהוב, או לא לאהוב. מבחינה זו, אהבה היא גישה שאנו מפתחים באופן רצוני אל עבר אחרים….אהבה איננה משהו שאנו בוחרים אחת ולתמיד." (2001, עמ' 220-221) הבחירה לאהוב נדרשת פעם אחר פעם: "זוהי החלטה שצריך לאשרר חזור ואשרר דרך הערות של הרפלקציה העצמית". (שם).

"ברפלקציה-עצמית, אנו הוגים באופן בו השונות של האחר מבנה אותנו" (2001, עמ' 219). אוליבר טוענת ש"כוח האהבה מצוי בפוטנציאל של האחר לעשות אותי טוב ממה שהנני" (עמ' 224). לפיכך הינסדייל מציעה "לפנות לתלמיד ולראות כיצד העצמי מובנה ברגע האינטראקציה, ולבסס את תגובתי על סמך זאת. רפלקציה-עצמית זו היא הכרחית לשם הארת שטחים מתים, כך שנוכל ללמוד לראות את מה שאיננו רואים." (עמ' 39).

הינסדייל מתארת את הברהמה ויהאראס וטוענת: "תרגול מתמיד של המשכנים האלוהיים עוזר לנו להתיר קשרים חברתיים סבוכים. כשאני מתרגלת – על הכרית בבית או בכסא במשרד – היחסים שלי עם סטודנטים מעמיקים ואני מוצאת שיותר ויותר משכנים הופכים לבית עבורי" (37). שרון זלצברג (2002) טוענת כי הברהמה ויהאראס הם האמצעי לפיתוח יכולת לאהוב את האחר מתוך כוונה. הבודהה לימד מטה (אהבה-נדיבה) כסם-נגדי לפחד. הפחד מונע מאדם לתפוס את הרעיון הבודהיסטי של החיבוריות שבינינו. אהבה במהלך מטה איננה מעורבת בתשוקה ולא בסנטימנטליות: "תשוקה מעורבת בתחושת השתוקקות, בעלות ורצייה. תשוקה מערבת אותנו בצורך שדברים יהיו באופן מסוים, במימוש של ציפיות מסויימות…לחילופין מטה היא בלתי-מותנית: פתוחה ובלתי חסומה." (2002, עמ' 18-19). המילה הפאלית מטה משמעה הן "עדינות" והן "חבר". גואראנטה (2002) מתייחס לכך כאל "חברות אוהבת". ג'וזף גולדסטין טוען שהיא מייצגת את "ההבדל בין המקסם של להתאהב לבין האיכות של לעמוד באהבה" (2003, עמ' 143) עבורו: "מטה, היא נדיבות של הלב המבקשת טוב עבור כולם, הן עבורי והן עבור האחרים. אהבה-נדיבה מרככת את השכל ואת הלב עם רגש של טוב עבור כולם. המיינד הופך גמיש, והלב נדיב כשמטה מבקשת את הטוב והתועלת עבור כולם. התחושה של אהבה-נדיבה מייצגת את האמירה הפשוטה "שתהיה מאושר" (גולדסטין, 2003, עמ' 143).

בהתבסס על טענתו של הבודהה שהמחשבות שאנו חושבים הופכות להרגלים, תרגול מטה יתמוך ברצון להיטיב. לפיכך סלצברג (2002) טוענת שאישרור של מטה הוא חיווט מחודש של תגובותינו לכיוון של אהבה. היא כותבת: "להיות בלתי מחולק ובלתי חצוי, להיות לחלוטין הווה, פירושו לאהוב. לשים לב פירושו לאהוב" (עמ' 15). כחלק מתשומת לבנו הבלתי מחולקת, גולדסטין (2003) מבקש מאיתנו "הקשיבו בכזו תשומת לב כך שתוכלו ליצור מגע בפועל. האם אתם יכולים לתת לאדם האחר להיכנס אליכם? מהו אוצר המילים הנכון כאן? האם אתם יכולים לכוון למה שבאמת משמעותי לאדם זה? אנו לומדים להקשיב ולדבר מתוך תחושה של מטה, ורצון טוב בסיסי. הבחנה חכמה ומטה מאפשרים לנו להתחבר" (עמ' 150).

המרכיב של חמלה הכרחי גם הוא. חמלה היא "המוכנות העדינה של הלב להגיב לכאב של האדם עצמו ושל האחר, בלי דחייה או מרמור. היא הרצון לפוגג את הצער" (גולדסטין וקורנפילד 2001, עמ' 200) חמלה דורשת שוויון נפש: "שוויון נפש אמיתי איננו התנתקות, אלא פתיחה מאוזנת לכל האלמנטים של החיים. היא מפגש עם כל החיים מתוך נינוחות ומיינד מאוזן" (שם). "המטרה היא להפוך מאוזן כך שנקבל שהחיים הם תערובת של עונג וצער, ולפגוש כל אחד מתוך נינוחות, במקום לאחוז באחד ולדחוף את האחר" (עמ' 41). "בכל פעם שאנו מפנים את מחשבותינו מתחושות מותנות של נפרדות, ומתרכזים תחת זאת בברהמה ויהארה, אנו מחזקים את הערות וההתבוננות העצמית, משום שאנו נוכחים שבבחירה להגיב לתלמיד אנו בוחרים מי אנו באותו רגע." (עמ' 42).

פדגוגיה: מדיטציית מטה (metta) מתחילה בהתמקדות בגוף, השקטת התודעה וריכוז בלב על מנת לאפשר לרגשות של אהבה-נדיבה להיכנס ללב וכל זאת תוך מחשבה על אדם מסוים אליו מפנים את הרגש. לאחר מכן חוזרים באיטיות על וריאציה של המילים הבאות: "שתהיה בטוח. שתהיה שמח. שתהיה בריא. שחייך יהיו קלים" (40). לאחר מכן מרחיבים את המעגל אליו מופנית מטה עד לפנייה לכלל המין האנושי. בגרסאות מסויימות המהלך הוא מעצמך אל מי שמיטיב עמך, משפחה, חבר קרוב, אדם ניטראלי ובסוף אדם שקשה לך עימו. התרגול מתחיל עם עצמי משום ש"אהבה לאחרים בלי בסיס של אהבה עצמית הופך להיות אובדן גבולות, תלותיות, וחיפוש חסר תוחלת אחר אינטימיות" (סלצברג, 2002, עמ' 26). על פי הינסדייל התרגול עזר לה להתמודד גם עם תלמידים קשים יותר.


(can be read along with Eppert (2010) discussing the brahma viharas as well)

Hinsdale's work involves preparing historically underrepresented students for graduate school. She considers love as crucial to the fostering of a shift toward educational equity. Hinsdale points to the inherent hierarchical aspects of academic teaching that stand in the way to developing the egalitarian educational morality she seeks to cultivate. Her paper explores the four brahma-viharas (divine abodes), metta (lovingkindness), karuna (compassion), and upekkha (equanimity), of Theravada Buddhism as a practice that brings her closer to embodying a loving presence to allow for responsive relationships with her students. The paper's main claim is that to love is a choice that educators need to make and practice in order to engage with their students and fulfill the educational vocation (this theme is taken in Zajonc (2006) reviewed here as well). It is through this choice and its remembrance as we encounter students that one reaffirms his subjectivity as constructed. Subjectivity as dependent is not a weakness, for the premise to begin with is not a subjectivity that is separate.

Hinsdale relies on Oliver's (2001) rendition of witnessing. Oliver conceives of self as coming into being through the relation with others. Thus Oliver claims: subjectivity is “the result of the process of witnessing” (2001, p. 7), which is “the ability to respond to, and address, others” (2001, p. 15). For Oliver (2001), love is “the ethical agency that motivates a move toward others, across differences. Love motivates a move beyond self-interested political action, which is necessary to move beyond domination” (2001, p. 218). Oliver (2001) describes love as “an openness to others” (p. 220), as well as a “vigilant concern for others” (p. 218). She views love as a matter of conscious choice: "…it is a willful decision. We can choose to love or we can choose not to love. In this regard, love is an attitude that we willingly cultivate toward others. …Love is not something we choose once and for all." (2001, pp. 220-221) the choice to love must be made again and again: “it is a decision that must be constantly reaffirmed through the vigilance of ‘self-reflection’” (Oliver, 2001, p. 221) "In self-reflection, we ponder the “reflection of otherness that constitutes the self as a subject” (2001, p. 219). Oliver (2001) asserts that “The other’s potential to make me better than I am, is the power of love” (p. 224). Thus Hinsdale suggests "to turn toward a student to see how my self is being constituted in the moment of interaction, and to base my response to her on that. Such self-reflection is necessary to help negotiate blind spots, so we might learn to apprehend what we cannot see" (Hinsdale, p. 39)

Discussing the brahma-viharas, Hinsdale claims: "consistently using the contemplative practices associated with these divine abodes begins to disentangle the threads of complicated social relations. As I practice them—on my cushion at home or in my office chair—my relations with students deepen and I find that more and more the abodes become my home." (p. 37). Relying on Sharon Salzberg (2002), she describes the brahama-viharas as the means to cultivate the ability to love another intentionally. The Buddha taught metta (loving-kindness) initially as an antidote to fear. Fear prevents one from grasping the Buddhist conception of an interconnectedness. Love within metta is not involved neither with passion nor with sentimentality: "Passion is enmeshed with feelings of desire, of wanting or of owning and possessing. Passion gets entangled with needing things to be a certain way, with having our expectations met…. By contrast the spirit of metta is unconditional: open and unobstructed.” (Salzberg 2002, pp. 18-19). The Pali word metta means both "gentle" and "friend".  Guaranata (2002) refers to it as "loving friendliness". Joseph Goldstein claims it reflects the "difference between the enchantment of falling in love and the quality of being when we are standing in love" (2003, p. 143) for him: "(m)etta [is the] generosity of heart that wishes happiness to all beings, both oneself and others. Lovingkindness softens the mind and heart with feelings of benevolence. The mind becomes pliable and the heart gentle as metta seeks the welfare and benefit of all. The feeling of lovingkindness expresses the simple wish “May you be happy.” (Goldstein, 2003, p. 143).

Based on the Buddha's claim that the thoughts over which we dwell become our habits the practice of metta will support benevolence. Thus Salzberg (2002) suggests re-affirming metta "rewires" our responses towards a loving inclination.

As Salzberg (2002) writes, “To be undivided and unfragmented, to be completely present, is to love. To pay attention is to love” (p. 15). As part of our undivided attention, Goldstein (2003) asks us to "listen so well that you can see where you can actually make contact. Can you let the other person in? What is the right vocabulary? Can you speak to what is really important to that person? We learn to listen and speak from a feeling of metta, basic goodwill. Wise discernment and metta enable us to connect." (p. 150).

The component of compassion is also required. Compassion “is the tender readiness of heart to respond to one’s own or another’s pain, without resentment or aversion. It is the wish to dissipate suffering.” (Goldstein and Kornfield, 2001, p. 200). Compassion requires equiniminty in conjunction: “True equanimity is not a withdrawal, it is a balanced opening to all aspects of life. It is an engagement in the whole of life with composure and with balance of mind…” (Goldstein and Kornfield 2001, p. 200). The goal is to become balanced enough to accept that life is a mix of pleasure and pain, and to meet either one with composure, rather than grasping at one and pushing away the other." (p. 41)

"Each time we turn our thoughts away from conditioned feelings of separation, and concentrate instead on the brahma-viharas, we strengthen the vigilance of self-reflection, for we realize that in choosing how to respond to a student, we are choosing who we are in any moment".(p. 42)

Pedagogy metta begins by centering the body, quieting the mind, focusing on the heart center and allowing a feeling of lovingkindness to enter the heart while holding in mind a person to whom we direct metta. Then we slowly repeat a variation of the following: "May you be safe. May you be happy. May you be healthy. May you live with ease." (p. 40). metta is then expanded to other beings and eventually to all humankind. In some versions the progression is from oneself to one's benefactor, a member of the family, a dear friend, a neutral person, and a difficult person. The practice begins with oneself for “(l)ove for others without the foundation of love for ourselves becomes a loss of boundaries, codependency, and a painful and fruitless search for intimacy” (Salzberg, 2002, p. 26). As Hinsdale attests the practice has developed in her a capability to cultivate love to difficult students as well.

Goldstein, J. (2003). Insight meditation: The practice of freedom. Boston: Shambhala Publications.

Goldstein, J. & Kornfield, J. (2001). Seeking the heart of wisdom: The path of insight meditation. Boston: Shambhala Publications.

Gunaratana, B. H. (2002). Mindfulness in plain English. Somerville: Wisdom Publications.

Oliver, K. (2001). Witnessing: Beyond recognition. Minneapolis: University of Minnesota Press.

Salzberg, S. (2002). Lovingkindness: The revolutionary art of happiness. Boston: Shambhala Publications.

נכתב ע"י: הינסדייל.
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support